היהודי של הוליווד הולך לישון: ביקורת על "העכבר ששאג"
הספר "העכבר ששאג" הוא ניסיון להשוות בין תעשיית הקולנוע בהוליווד לאולפני הרצליה. לעתים זה גם מצליח
לפני שני עשורים פרסם ניל גבלר את "אימפריה משל עצמם" - מחקר מכונן על מעורבותה של היהדות בעיצוב החלום ההוליוודי. סרטים ישראליים שנוצרו בעשור האחרון ("הסודות", " האושפיזין", "תהילים", "קדוש" ועוד) מצביעים אף הם על נטייה הולכת וגוברת של ישראל הפוסט הציונית להתעכב על היבטים שונים בחיי הקהילה הדתית כאן. ריבלין מנסה לאחד בין שתי הזרועות הנפרדות ולייצר טיעון והנמקה התקפים לשתיהן. האם הוא מצליח בכך? לאו דווקא.
לכל אורכו של "העכבר ששאג" ניכר היסוסו של המחבר; האם להתמקד בסוגיות של דת ואמונה, או האם לפרוש תמונה רחבה יותר המתעסקת עם תרבות, לשון, מנהגים ומסורות קדומות, שבינן לבין עיקרי האמונה אין כמעט ולא כלום? שהרי האחים כהן, וודי אלן, וסטיבן ספילברג הם ממוצא יהודי, אך עובדה זו מהווה רק קישוט ותבלון ביצירתם הפילמאית.
לעומת ההתייחסות השטחית במקצת לעבודות אלה, הרי הדיון האמוני של ריבלין בסרט "זמר הג'אז", שנכתב , הופק, בוים ומשוחק על ידי יהודים הוא רציני ומעניין. בדיון זה חורג ריבלין מהתמקדות רק בגרסה העתיקה בכיכובו של אל ג'ולסון, שהופקה ב-1927, והוא מרבה להשוות בינה לבין גרסת 1952 (עם דני תומס). חבל שלריבלין לא הייתה נשימה אקדמית ארוכה, והוא אינו מאזכר כלל את גרסאות 1959 (עם ג'רי לואיס) ו-1980 (עם ניל דימונד).
הצד הישראלי של הספר לקוי יותר, וריבלין, יהודי מאמין, חומק מדיון בסרטים כמו "חופשת קיץ" של דוד וולך או "אהבה אסורה" של יוסי זומר, שעניינם המרכזי הוא כפירה ולא אמונה. שלא לדבר על סרט הסטודנטים "אשת כהן" בבימוי נאווה חפץ, שכלל אינו מאוזכר בספר, למרות הפרק הארוך יחסית המתמקד בהפקות בית הספר "מעלה".
"העכבר ששאג", יובל ריבלין, הוצאת טובי
כריכת הספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
