משוגעים לדבר: ביקורת על "מודדים את העולם"

"מודדים את העולם" מפגיש בין חוקר יבשות ומתמטיקאי מהמאה ה-19. התוצאה: כתיבה מעולה, תוכן סוחף וספר מבריק

תלמה אדמון | 8/11/2009 13:01 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הנושא מרתק. הרעיון מבריק. הכתיבה מעולה. הסגנון מושך. התוכן סוחף ולא מרפה. מצב הרוח של הקורא מרומם ואף משועשע. דעתו של הקורא מתרחבת. באמת שלא צריך יותר מזה בספר. אה, כן. התרגום: התרגום נפלא. אני לא אוהבת להשתמש בתואר הזה כי עונייה של העברית ושחיקתו של התואר רוקנו אותו ממשמעות, אבל התרגום באמת נפלא. אני לא יכולה לקרוא את המקור ולקבוע אם התרגום ממש ממש נפלא או רק נפלא, אבל בימינו אני ממש ממש מסתפקת בנפלא.  

- ביקורת הפוכה: הספר הוא קשקוש תפל ונטול הומור 

דניאל קלמן, כותב יקר גם אם צעיר למדי (נולד במינכן ב-1975, ובגר בווינה), הפגיש ביצירתו שתי דמויות אקסצנטריות נודעות בחקר העולם והיקום: אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט וקרל פרידריך גָאוּס. הראשון חוקר ארצות בלתי נלאה והשני מתמטיקאי גאון. שניהם תפקדו במחצית הראשונה של המאה ה-19 בגרמניה, שניהם פרצו דרכים בתחומיהם. הראשון בג'ונגלים של דרום אמריקה, והשני, שכונה, "נסיך המתמטיקה", היה חלוץ בתיאוריה של המתמטיקה.

אין ספק שהיו משוגעים לדבר, כל אחד בדרך קיצונית משלו. ניכר כי קלמן למד היטב את אישיותם כמו גם את מחקריהם. בני אדם רגילים אינם מטפסים על הרים מושלגים שאיש טרם העפיל אליהם, רק כדי למדוד את לחות הטחבית שהסלעים מצמחים. הומבולדט עשה זאת בלי לאבד מרעננותו התחילית. העניין החריף שגילה בעולם החי, הצומח והדומם, הוא שהזרים את הדם בעורקיו.

הומבולדט היה זקוק למי שיכתוב את חוויותיו, כי הוא לא מיין בין עיקר לטפל. "רק מי שמשאיר אחריו סיפורים טובים יכול להיות לנוסע מפורסם," מדווח מישהו לגאוס העוקב מרחוק אחר גילוייו של הומבולדט. קלמן כתב את הסיפור של שניהם.

גאוס, לפי קלמן, היה יושב בית, מיזנטרופ רגזן שהשפיל את בנו. אהבתו האנושית היחידה, לאשתו הראשונה, גוועה עם מותה המוקדם. מלבד זאת היו כל חייו נתונים לחקר וניסויים בחישובים מתמטיים וצפייה בכוכבים. לפי קלמן הוא היה מודע היטב לדעיכתו של המוח האנושי עם הגיל. ידיעה זאת
לא הוסיפה למצב רוחו הקודר ממילא.

אך הדמות הזאת אינה חד-משמעית. וגם היא, כהומבולדט, עוברת התפתחות. כשגאוס עוסק לפרנסתו במדידות מיפוי ממשלתיות, הוא נהנה בדרכו הזעפנית מן האוויר הפתוח. "לפעמים נדמה היה לו שהוא לא רק מדד את האזור, אלא המציא אותו, כאילו רק באמצעותו היה האזור למציאות. במקום שהיו בו רק עצים, טחב, אבנים ועשבים, נמתחה עתה רשת של ישרים, זוויות ומספרים. דבר ממה שנמדד אי-פעם לא יוכל להיות שוב הדבר שהיה לפני כן." ואפשר לצטט עוד ועוד מפניני קלמן, שטפטף לסיפור הזה לא מעט מלימודי הפילוסופיה שלו ומפירות התמחותו בעמנואל קאנט.

הסופר מאפשר לקורא להתבונן מן הצד בשני גאונים. זוהי זכות שאינה נופלת כל יום בחלקו של קורא מן השורה. רווחי הקריאה כאן עצומים: הרי לא כולנו ידענו לפני רגע על שני האנשים האלה, שקידמו את המחקר והמדע בתחומיהם בצעדי ענק. והנה אנחנו יודעים עליהם לפתע, והשיעור היה מבדר במפתיע.

ולא רק זאת, אלא שאנחנו מכירים את המדענים, וצוחקים למוזרויותיהם המתנגשות במפגש שקלמן ממציא להם. המפגש מתואר במוחשיות כה אותנטית, עד כי אולי באמת התקיים. המחויבות של קלמן לאמת המרכזית, לעובדות חייהם ומחקריהם של האנשים האלה – משכנעת ביותר וברורה. ואם כך – מותר לו להמציא להם סיטואציות פרטיות בחייהם. ההומור הדקיק והחד של הכותב הזה, ואהבתו השופעת לדמויותיו, הניחו על המדף ספר נדיב בחוויה אינטליגנטית נדירה.

"מודדים את העולם". דניאל קלמן. מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל ועדינה שטרן. ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 239 עמ'
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ביקורת ספרים

מבקרי הספרות של nrg מעריב קוראים, ורצים לספר על זה

לכל הכתבות של ביקורת ספרים

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים