אדום בעיניים: הספר האדום של יונג יוצא לאור
96 שנים המתין "הספר האדום" של יונג לזמנו. הוא כולל רישומים דמויי מנדלות ועץ הספירות הקבלי, חזיונות מיסטיים ורעיונות שנוכסו בינתיים לטובת העידן החדש. רק כעת התירו יורשיו את פרסומו
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה סבל קרל גוסטב יונג מחלומות ומחזיונות אימה. בהתאם לדרכו כפסיכואנליטיקאי, הוא תיאר את אותה תקופה כ"התעמתות עם הלא-מודע", ותיעד את חוויותיו. זה היה מעין יומן של התת-מודע, שאותו ניסח יונג בכמה טיוטות ולבסוף יצר כתב יד אחד סופי כרוך בעור. זהו "הספר האדום", שיוצא לאור לראשונה בימים אלה.
יונג הוסיף לספר איורים ועיטורים מעשה ידיו, שמגלים את כישוריו הגראפיים והאמנותיים וממחישים בצבע את עיקרי משנתו: הלא-מודע הקולקטיבי שמצטרף ללא-מודע האישי, אך להבדיל ממנו הוא משותף לכל בני האדם; והארכיטיפים, אותן תמונות סמליות שמרכיבות את הלא המודע הקולקטיבי.
יונג התכוון לפרסם את הספר, אבל בסופו של דבר החליט לגנוז אותו, ויורשיו הותירו אותו ככתב יד בלבד, אם כי נפוצו שמועות על קיומו של ספר כזה. 96 שנים היה הספר גנוז בעיזבונו של יונג (1961-1875) שסומן בצעירותו כממשיך דרכו של זיגמונד פרויד, ומונה ב-1910 לנשיאה הראשון של האגודה הפסיכואנליטיקאית הבינלאומית. הספר רואה כעת אור באישורה של המשפחה ולאחר עבודת עריכה ותרגום. הוא כולל רישומים דמויי מנדלות ומיני רעיונות הנחשבים עתה לנכסי צאן ברזל של העידן החדש.
הספר האדום נכתב באותיות גותיות, ויחד עם העיטורים שרשם יונג בשולי הדפים מזכיר ספרים מימי הביניים. הוא שילוב של פסיכולוגיה ואמנות ושל פסיכולוגיה וספרות. הפרסום, באופן לא מפתיע, מעורר התרגשות בקרב חובבי ספרות, יונגיאנים, חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הפסיכולוגיה ועוד.
לאחר עיון באיורים שיצר יונג, אי אפשר להתעלם מהדמיון למנדלות, ל"עץ" הספירות הקבלי ולסמלים נוצריים. יונג ייחס חשיבות רבה לסמלים מתרבויות שונות, וביתו בציריך היה גדוש בחפצי אמנות שאסף ברחבי העולם. כמו כמה מעמיתיו הפסיכולוגים (ביניהם אריק אריקסון שהיה אף הוא ממשיכיו של פרויד ועסק במחקר אנתרופולוגי), יונג התייחס לתרבויות לא מערביות ואמר שכל אחד מהחפצים שאסף מסמל אירוע בחייו. עם זאת, גרס – וזה מהותי – שהלא-מודע האישי אינו משפיע על הלא-מודע הקולקטיבי, שנשאר כפי שהוא משחר האנושות, עם כל אותם ארכיטיפים שבו שהם חלק מכולנו.
על פי יונג, האדם בשנות הארבעים לחייו מונע פחות מגורמים ביולוגיים ומתחיל להיות מושפע מערכים רוחניים ותרבותיים. האדם שואף למצב הרמוני, שכדי להגיע אליו עלינו לטפח את הניגודים המצויים בתוכנו, כולל אלה שבלא-מודע. לתהליך הארגון הנפשי הפנימי יונג קרא אינדיווידואציה, ולתוצר שלה קרא עצמי. אפשר להבין מדוע יונג לא הסתפק בעבודה כתרפיסט שמטפל בחולים,
התהליך החל באוקטובר 1913, עת יונג התיר את הרסן מהפנטזיות שלו. בחזיונותיו ראה שיטפונות, אגמים של דם, ענק דורס בכף רגלו עיר ועוד. המראות היו כה מטרידים עד כי, לדבריו, היה על סף הסכיזופרניה. כאשר פרצה המלחמה הבין יונג שהחזיונות והחלומות היו המחשה של תחושות בטן מבשרות רע. הוא הבין גם שהאיום מרחף מעל אירופה ולא מעליו באופן אישי.
יונג עודד את לקוחותיו לנהל "ספר אדום" כמו זה שלו. הוא הכיר בכך שדמיון פרוע אינו פסיכוזה, ואמר: "הסיבה שזה נראה במידה רבה כמו פסיכוזה, היא שהמטופל יוצר מיזוג עם אותו חומר הזייתי שלו האדם הלא שפוי נפל קורבן, מפני שהוא אינו יכול למזג אותו אלא נבלע על ידיו".
הכתיבה החלה ב-1914. כל פרק בספר נפתח בדיווח על פנטזיה דרמטית, שבה יונג נפגש עם דמויות שונות במקומות מוזרים, מנהל עמן שיחות, מתעמת עם הבלתי צפוי ושומע קולות שמביאים בשורות מעוררות הלם. ניתן להבין מדוע חשש שהגיע אל סף הסכיזופרניה, אבל הוא מצליח לחלץ מאותם מפגשים הזויים רעיונות פסיכולוגיים כלליים. יונג פירש את אותם מפגשי פנטזיה כנובעים מהלא מודע הקולקטיבי שנעלם מהעין במאה ה-20, אך הוא המקור למיתולוגיות העתיקות שעדיין מלוות אותנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
