המקום שבו אנו צודקים: ביקורת על "אנה והציידים"
חשיבותו של הספר "אנה והציידים" של ראובן מירן טמונה בניסיון לתאר מקרה אנושי של ילדה אחת, בת לעובדים זרים, שהולכת לאיבוד בחיבור האבסורדי שבין דת למדינה
אנה, נערה בת 13, בת למשפחת מהגרים, מסתתרת במרתף בתל אביב מפני המבקשים לגרשה מהארץ. היא מתמודדת עם אימת הגירוש בשני מישורים: האחד פרקטי – היא נמנעת מלצאת לרחוב, שמא ציידי משטרת ההגירה ילכדו אותה. האחר מהותי – היא כמו מתבוננת מן החוץ במעשה הרדיפה, ובדרך חשיבתה התמימה, היא מעלה שאלות מוסריות נוקבות הנוגעות למדיניות ישראל ביחסה לעובדים הזרים בפרט, ולבני אדם בכלל.
כך דמותה של אנה הולכת ומתפכחת, ושאלותיה הופכות מטרידות יותר ויותר: "אבל אני נולדתי בישראל, אז אני ישראלית, לא?" (עמ' 19), "למה שהם יירגעו? ציידים נולדים בשביל לצוד, ומרגע שהם מתחילים הם חייבים להמשיך" (עמ' 28), "מי הם הציידים האלה? שאלתי את עצמי. איזה מין אנשים? אני חושבת שהם אפילו לא חיילים שחייבים להתגייס ומוכרחים לציית לפקודות" (עמ' 34), "ברדיו אמרו שמישהי בכנסת אמרה שאנחנו כמו מחלה [...] איך אפשר לדבר ככה על בני אדם? ובכלל, איך מהגרים יכולים להגיד דברים כאלה על מהגרים?" (עמ' 36).
משאלות בדבר מעמדה החוקי, עוברת אנה לתהיות מוסריות הנוגעות להגדרת הגזענות. בניסיון להיאחז במעקה של סובלנות, תולשת אנה כרזה מטעם המועצה לשלום הילד: "ברוח מסורת ישראל מדורי דורות, על בסיס עקרונות מגילת העצמאות והכרזת זכויות הילד של עצרת האו"ם, אנו מכריזים בזאת על זכותו של כל ילד לגדול בבית הוריו ולקבל שם הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה [...] הזכויות המפורטות בהכרזה זו מתייחסות לכל הילדים בישראל ללא יוצא מן הכלל וללא כל הבדל או אפליה מטעמים של גזע, דת, מין, גיל, מוצא, אמונה או כל טעם אחר כלשהו." לאור זאת מתחבטת אנה בשאלה אם יתכן חוק אנושי שיוכל לשלול את מעמדו החוקי של ילד אשר נולד בארץ.
חשיבותו של הספר איננה בבירור שאלת מעמדם של ילדי העובדים הזרים, אלא בניסיון להתחקות אחר מקרה אנושי של ילדה אחת ההולכת לאיבוד בסבך החיבור האבסורדי בין דת למדינה. המדינה מביאה את העובדים הזרים והדת מגרשת אותם. לילדה בת 13 אין את הכלים להבין את התסבוכת החברתית-פוליטית הזאת, על כן היא נותרת חסרת אונים מול דברי "ראש הציידים", בעצמו בן למהגרים: "אנחנו לא צריכים להסביר, אנחנו לא צריכים להתנצל. תפקידנו לבצע" (עמ' 33-34). מהדברים הללו עולה כי כאשר מדובר בעוולות אנושיים, שמקורם בשרירות לב ובעיוורון מוסרי, המציאות בהווה מתגלה כאפלה לא פחות מפרקים חשוכים בהיסטוריה.
לאנה לא נותר אלא להתנחם במלותיו של ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה", התלויות על דלת מרתף המסתור שלה. לדבריה, המילים האלה כישפו אותה. אין ציניות גדולה יותר מללמד את הילדים הנידונים לגירוש מארץ מולדתם את שיריו של המשורר הלאומי. בשירו "המנון ילדי העובדים
סוגיית ילדי העובדים הזרים מעוררת ויכוח ציבורי עז. הספר "אנה והציידים", שעל כריכתו מוטבעות המילים: "סיפור אמיתי", מוסיף לוויכוח הזה פן עקרוני. הוא מותח קו עימות בין הצודק לאנושי. אפשר בהחלט להבין את חששותיהם של התומכים בגירוש. לדידם, מדובר בסכנה ממשית לצביונה החברתי והדתי של מדינת ישראל. גם אם הללו משוכנעים בצדקתם, עליהם לזכור כי מנגד תלוי ועומד גורלם של כ-1,200 ילדים חפים מכל פשע, אשר בתום שנת הלימודים הנוכחית ייעקרו מביתם וממולדתם. כאשר שאלת הצדק עומדת מול גזירת גורל שכזאת, חוזרות ומהדהדות בתודעה מילותיו של יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם / פרחים באביב."
אנה והציידים, ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 80 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
