פרץ חיותה
קובץ הסיפורים של חיותה דויטש מציג רוח של חסד וחמלה, ולמרות בוסריות מסוימת חושף בפנינו אמנית בהתהוות
אבל דוד, זה היה שמו, התאהב דווקא בחברתה הטובה. השנים חלפו, היא נותרה ברווקותה, מחפשת את בבואתו של דוד לשווא בכל בחור שפגשה. היא חיה לה בתל אביב, לבושה באנכרוניסטיות מדהימה, בעיקר בהשוואה לרקע העירוני הפרובוקטיבי, ועבדה כאחות באיכילוב. ולילה אחד רבין נרצח.
היא הייתה במשמרת. את מתארת לעצמך מה היה שם? היא אומרת. היא מספרת שבכתה עם כולם בכי גדול. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שתמיד קורה, היא מוסיפה.
ולפתע ראתה את דוד ברחבה בחוץ. מזוקן, מבוגר. הוא לא זיהה אותה, רק זיהה שהיא אחות. הוא ניגש אליה ושאל בהיסוס האם היה רב ליד מיטתו של רבין, האם הספיק ראש הממשלה המנוח לעשות תשובה. זה מה שעניין אותו. אלוף נעוריה הורד לטר"ש והתנפץ מול עיניה. איתו גם התנפצו נעוריה וקשריה כולם. היא עברה לניו יורק, התרחקה מהכול. גם מהדת.
הסיפור המתוק במלנכוליותו הזה פותח את קובץ הסיפורים המעניין, בעל ההתכוונות האמנותית הרצינית והבוסרי-בחלקו הזה. סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזויף.
ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה-20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם.
ההומניזם הזה הוא גם בעל השלכה מבנית?עלילתית ישירה על רוב סיפורי הקובץ: רוב הסיפורים נסבים על מפגש בין שניים, מפגש לא צפוי ולא סביר לכאורה, לעתים בין אנשים ממעמדות כלכליים או ממגזרים או אף לאומים שונים, לעתים מפגש משפיל ולעתים
מפגש מר ומשפיל הוא המפגש בין העוזרת המזרחית לבעלת הבית האשכנזייה. כנקמה בהשפלתה, מבשלת העוזרת בהסתר בשר בחלב לבני הבית שומרי הכשרות. בספרות, ורסטיליות, בניגוד אולי למקצועות אחרים, היא תכונה חשודה. דווקא העקביות שמתגלה כאן במבנה העומק של הסיפורים חושפת שלפנינו אמנית בהתהוות, שלה "שריטה" ייחודית בקרנית באמצעותה היא מתבוננת בעולם.
מלבד המאפיינים הללו, הקשר בין הסיפורים רופף יחסית. כולם, כמדומה, מתרחשים בגבולות הספקטרום, הרחב למדי, של הציונות הדתית. בנוסף, גיבורי-משנה בסיפור אחד הופכים לגיבורים בסיפור אחר.
הבוסריות נובעת מכמה מקורות. פחות משמעותיים, אם כי ראויים לתשומת לב, הם כמה סרבולי לשון כדוגמת "תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה". בוסריות מסוג אחר היא הקרבה המסוכנת, הקיימת לעתים, בין הסאבטקסט לפני הסיפור. כך הוא הסיפור על מפגש בין נער ציוני דתי לגבר חרדי, שהסאבטקסט שלו, "שבירת סטראוטיפים", חשוף .
נוסף על כך המבנה של הקובץ, מבנה שכמדומה זכה לעדנה, בקולנוע כבספרות, מאז "תמונות קצרות" של אלטמן, מיצה את חדשנותו היחסית. יש במבנה גם משהו מוליך שולל, כביכול הוא מרמז על חלישה של הסופר על הוויה חברתית שלמה. הקובץ הזה, למרות מעלותיו, לא הגיע להישג הזה. הבוסריות המשמעותית מכול נובעת מכך שחלק מהסיפורים חסר את אותו ליטוש שיסייע לשכנע אותנו שהם קרו "באמת", או, במילים אחרות, לאפשר לנו לשקוע בהם ולשכוח שהם "סיפור".
אבל, בסופו של חשבון, מורכבותם ורגישותם של הסיפורים, שאליהן נוספת היכולת של הסופרת לעסוק בסקטור מובחן בלי לגלוש לסוציולוגיה ולפולקלור, בלי לשכוח את האדם, כדברי צ'כוב, הופכות אותם לראויים לתשומת לב.
ככה נראית גאולה, חיותה דויטש, ידיעות ספרים, 239 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
