קו המשווה: בכל זאת גדול
רק בעמודים האחרונים ב"דבלינאים", קובץ סיפוריו הקצרים של ג'יימס ג'ויס, אפשר להתוודע למלוא כוחו. וגם: שמעון אדף בקינה מפוארת מדי על אחותו
- השבוע בביג בן: דנה וייס חנפנית בלתי נלאית
ובכל זאת, יש בו סיפור נפלא אחד ( "המתים" המפורסם), גם אם הוא נפלא בעיקר בגלל העמודים האחרונים שלו, המתארים אהבת נישואים בשלה בשיאה, וגם אם כדי להגיע לשיאו, אנחנו צריכים לחצות הררי פרטים תפלים לחלוטין שג'ויס אוהב להעמיס על הקורא כמין צלם או כצייר היפר-ריאליסטי. אני מתכוון לאינספור תיאורים מייגעים ומיותרים בנוסח "שמאלו של פרדי מאלינז קיבלה מוכנית את הכוס מאחר שימינו היתה עסוקה בהשבת הסדר ללבושו" (למה חשוב לתאר את הפיזיולוגיה הזאת?) ,או תיאור מדוייק של כל פרטי המזונות בארוחת אחת , או ציון בשמו של כל מי שאמר או אמרה "לילה טוב" ("לילה טוב, דודה קייט...לילה טוב ,גבריאל...לילה טוב, גרטה...לילה טוב, דודה ג'וליה" – והברכות נמשכות עוד לאורך שש השורות הבאות!). זה ג'ויס.
מה שבטוח הוא שמי שיקרא את הסיפורים הקצרים, הקודמים לנובלה הארוכה ("המתים") ,לא יתחיל להבין את גדולתו של ג'ויס. מה יש למשל בסיפור כמו "האכסניה" פרט לבת-קצבים תקיפה אחת, שמישהו התעסק עם הבת שלה, והיא כופה עליו (כנראה, כי העניין איננו מפורש לגמרי) להתחתן איתה? עומק הרגשות כאן איננו יותר מאשר "חושיו דחקו בו להישאר חופשי, לא להתחתן. אחרי שאתה מתחתן, אמרו, אתה מחוסל", או "הוא לא יכול היה לגמור בדעתו אם לחבב אותה או לבוז לה על מה שעשתה" (כלומר, לשכב איתו).
נכון שג'ויס אומר את הדברים מתוך תודעתם של גיבוריו העממייים (התודעה שלו ללא ספק משוכללת לאין ערוך), אבל הדברים נשארים לא ממש מבריקים. ומה יש בסיפור "אוולין" פרט למישהי שרצתה לברוח מבית הוריה המדכא, וללכת עם איזשהו מלח, וברגע האחרון, ממש על סף העלייה על האנייה, נבהלה ונדבקה למקומה. לא שהתיאור לא יפה:"היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה".
אבל הנובלה הארוכה, "המתים", שהפכה אפילו לסרט, מגיעה בשיאה לרגעים מרגשים מאוד, כשגבריאל (בן דמותו של ג'ויס עצמו, ככל הנראה) חומד את אשתו הוותיקה אחרי איזשהו נשף משפחתי, אבל השכיבה המתוכננת איתה מתגלגלת למשהו אחר לגמרי: לווידוי של האשה על מישהו שמת איכשהו באהבת נעורים אליה. צריך לקרוא את זה כדי להבין כמה זה יפה.
מעט מאוד שורות פשוטות יש במחזור-הקינות הכאוב מאוד של שמעון אדף על אחותו שמתה ("אביבה-לא", הוצאת דביר) , ורק מתוכן אפשר לדעת אולי על מה מדובר כאן:"ולא ידעתי שאצטרך לחיות /את מותך, וכמה פשוט יהיה לנסח/ את זה כמו שאמא /הסבירה לנכדים, לא נראה/ את אביבה עוד אף פעם, ושמעתי /אותה בוכה".
לאדף קשה להתנסח בפשטות, ולכן הוא מתנסח כאן מפי האם. אבל אלה שורות
שָׁבְקוּ חַיִּים אוֹיְבַי וְאוֹהֲבַי, / לֹא מַכִּירֵנִי אִישׁ וְלֹא אֲתַר,/ שַׁכּוּל צוֹעֵד אֲנִי בֵּין סוֹבְבַי,/ שָׁקוּף לִפְנֵי רוֹאַי, אַף מְיֻתָּר.
אליעזר כגן (1914-2000) , מי שהיה מנהל בית הספר בקריית חיים ונודע כג'ינג'י על האופנוע, כתב כמה משירי הזיקנה החריפים , הכנים ושוברי הלב ביותר בשירה העברית, אבל תמיד בחרוזים מושלמים ומבודחים, שהופכים את הקריאה בהם לאוורירית, לא מעיקה, ובעיקר לא משמימה. מתוך השיר "יתמות" ,בספר "על גדות הלתה" (הוצאת תג, 1997).
נא להמתין לטעינת התגובות
