הקופרזן: ביקורת על הספר החדש של ניק קייב
"מותו של באני מונרו", ספרו החדש ועמוס תיאורי הסקס של ניק קייב, נפתח בצורה פתטית. אבל מי שיחזיק מעמד עד האמצע יחווה מהפך מפתיע ומבריק, שהופך את קריאת הספר לכדאית
באני מונרו, כריש מכירות מוצרי קוסמטיקה מדלת לדלת, לא מאמין שזה קורה לו: דווקא כשהוא עובד כל כך קשה בניסיון להכניס למיטה כל בחורה שבה הוא נתקל, אשתו ליבי מחליטה לתלות את עצמה על סורגי החלון בדירתם המעופשת בדרום אנגליה.
עכשיו הוא תקוע עם בנו בן התשע, באני ג'וניור, ילד חולמני שבנוסף לכל הצרות גם סובל מאיזו רגישות מעצבנת בעפעפיים, וכל מה שיש לו בעולם זה מכונית פונטו ומזוודה מלאה בדוגמיות של מוצרי קוסמטיקה.
לאחר הלווית אישתו וכמה ימים גדושים בסמים ואלכוהול מול הטלוויזיה בחברת כמה ממכריו המפוקפקים, באני מגיע להחלטה: הוא מצטייד ברשימת לקוחות, מתניע את הפונטו החבוטה ולוקח את בנו למסע אל-לה קרואק בחופה הדרומי של אנגליה.
אלא שהרשימה הולכת ומתקצרת, והנשים - תמיד נשים - שעל דלתן הוא ותלתל שיערו השמנוני מתדפקים, כלל אינן דומות לאלילות שלו אבריל לאבין וקיילי מינוג. מהר מאוד מתברר כי באני הגיע לויה דולורוזה של חייו העלובים. ולא, אין לו שום כוונה להסתלק מהעולם הזה בלי חתיכת מאבק.
על הכריכה:
הספר יצא לאור במקביל ב-31 מדינות, וכריכת הספר שמרה על אחידות ברובן המכריע של ההוצאות: צילום של בובת ארנב מפרווה (צילמה: פולי בולרד) על רקע אפרפר ותו לא. וזה בסדר גמור, כי ממש אין לנו צורך ביותר מזה. הנה הוא לפנינו, באני, איש המכירות שרודף אחרי נשים מבועתות כשהוא מניף את ידיו מעל ראשו ומקפץ כארנב.
לפרקים נראה הארנב כצעצוע אהוב של ילד, (באני ג'וניור?) ולפרקים כחשוד העומד קפוא במסדר זיהוי. פרוותו הצחורה ואוזניו הוורדרדות עומדות בניגוד מוחלט לפיו החסר, מה שהופך את הצילום למטריד במיוחד ועושה את המלאכה היטב. דוגמא מצוינת לדרך שבה ניתן להנציח התכתבות בין המדיום הטקסטואלי לוויזואלי.
פסקה מייצגת:
הפסקה המופתית שפותחת את הרומן ומטילה את הקורא הישר למרכז הכובד שלו:
"אני מקולל, חושב באני מונרו ברגע פתאומי של מודעות עצמית השמורה לאלה שעומדים למות בקרוב. הוא מרגיש שאיפשהו במהלך הדרך עשה טעות חמורה, אבל ההבנה הזו חולפת בפעימת לב נוראה אחת, ונעלמת – מותירה אותו בחדר במלון גרנוויל, בתחתוניו, עם שום דבר למעט הוא עצמו והתיאבון שלו. הוא עוצם את עיניו ומדמיין ואגינה מקרית, ואז מתיישב על קצה מיטת בית המלון ובתנועה איטית נשען לאחור על משענת הראש המרופדת".
מדד היומרה, או סיכויי הזכייה בספיר
קייב לא עושה חיים קלים לקהל נאמניו שמלווה אותו שנים ארוכות, עוד מימיו כסולן להקת הפאנק הפרועה The boys next door בשנות ה-70. נדמה שבכל פעם שהוא מצליח להגיע לשיא הצלחתו - הוא חוטף קריזה ומביא אותה בהפוכה.
כך, למשל, הופתעו וגם מעט התאכזבו רבים ממאזיניו לגלות שהאיש, שהגיע לראש מצעד הפזמונים עם אלבום שלם של בלדות רצח (בו ביצע דואט עם קיילי מינוג), התמסד והתחיל לשחרר לעולם שירי אהבה רכים ומפויסים. אלא שבדיוק כשהתרגלנו למהפך, הוא החליט שמספיק ודי, ובשנת 2007 הקים את הלהקה הכסאחיסטית Grinderman. קייב הוא אמן טוטאלי שלא מוכן להתפשר בשום דבר שהוא עושה, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו - חבל מאוד.
למרבה המזל, מדובר בכישרון ענק. "מותו של באני מונרו" מעביר את הקוראים דרך חתחתים עד שהוא זוכה בלבם. והלב הזה עומד להישבר לרסיסים ככל שהעלילה מתקדמת לקראת אבדון גמור.
באני ובנו מסתובבים בחצר האחורית של חופה הדרומי של אנגליה ובדרך הם פוגשים עקרות בית מיואשות שננטשו על ידי בעליהן, קשישה עיוורת שלרוע מזלה מכניסה את באני לביתה – מה שמהר מאוד מסתיים במעשה גניבה מכוער - ונרקומנית שבאני, שכבר לא מסוגל לראות דבר מבעד להזיות מרוב סמים, יאנוס ללא היסוס .
לא קשה לקרוא את דמותו של באני כגרסה המסויטת של קייב עצמו, כפי שהיא מופיעה בכל
שילובו של הבן מעניק לספר את המימד האנושי והטרגי שדמותו של באני מרסקת בכל פעם שהיא מרימה את ראשה המטונף. עבור באני ג'וניור, שלא יכול להפסיק להתגעגע לאמו ולנסות למצוא אותה בכל אישה ברחוב, אביו הוא האבא הטוב ביותר בעולם. הוא לא כועס עליו גם כשהוא חושב שהוא עומד להתעוור כי אביו האטום לא נענה לתלונותיו על מצב עיניו ההולך ומחמיר ממש כמצב התא המשפחתי המתפרק לגורמים.
דמות הבן מאפשרת לקוראים את ההזדהות והאמפתיה שבאני שולל, ויוצרת את החיבור ההדוק בינם לעלילה. הבן, אם כן, הוא לב לבו של הרומן שכבר בראשיתו מכריז מותו העתידי של האב, ובכך מקשה עוד יותר על האפשרות להתחבר אליו.
קייב מצליח ליצור דמויות בלתי נשכחות שתובעות את מקומן בתודעת הקוראים, ומסרבות להימחות משם גם שבועות לאחר סיום הקריאה. צריך להיות סופר מחונן באמת כדי להצליח להעביר את הקורא שלך כמה ממדורי הגהנום שהספר הזה מעביר, ועדיין לזכות בלבו. והספר הזה זוכה, ללא צל של ספק.
הוא כאן והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום בעתיד הקרוב. מלבדו היותו כותב שירים ולחנים בחסד, קייב בהחלט יכול להתרווח בכיסאו ולנשום לרווחה; עוד מעוז נכבש בהצלחה.
על המסך הגדול:
לתפקיד הראשי אנחנו מבקשים ללהק את ניק קייב בכבודו ובעצמו, לא פחות ולא יותר. במקרה הזה אנחנו רוצים את הדבר האמיתי, ולא שום תחליף הוליוודי מקושט בתקציב מנופח. תנו לנו את המבטא האוסטרלי המשונה, את המבט המתריס, את מחוות הגוף הגמלוניות. באתר הרשמי של הספר, קייב מקריא פרקים נבחרים ממנו. מבחינתנו, את האודישנים הוא יעבור ללא מאמץ.
הקולנוע לא זר לקייב, שהופיע בתפקידי אורח במספר סרטים ("מלאכים בשמי ברלין", "ג'וני ומגפי הזמש") וכתב תסריט מעולה לסרט "ההצעה" בשנת 2007, שאף קטף כמה פרסים חשובים. נוכחותו היא לא פחות ממחשמלת, ומי שקרא וצפה בראיונות שנערכו עמו יודע שאין לו שום בעיה לצחוק על עצמו, תכונה שללא ספק תסייע לו כשיתבקש לגלם את באני מונרו, שבכל מקרה נקרא כבן דמותו.
ההיסטוריה תזכור:
הרומן השני של ניק קייב (קדם לו "ותרא האתון את המלאך",בשנת 2000) מהווה קפיצת מדרגה משמעותית עבור מי שעד כה זוהה בעיקר כסולן להקת The Bad Seeds, ומוכיחה שעל אף הקושי של כוכב רוק פרוע להזדקן בחן, ב"מותו של באני מונרו" קייב מצליח לעשות את זה כמו גדול.
למה כן:
כי למרות שההתחלה נראית פתטית משהו ודמותו של באני מעוררת שאט נפש במקרה הטוב, חל היפוך מפתיע באמצע הספר, והקוראים המופתעים מוצאים את עצמם קרובים לאב ולבנו האומללים. הרגע הזה שבו נענה הקורא למהלך המבריק של קייב, הוא הסיבה לקרוא ספר.
למה לא:
כי כמה אפשר לקרוא על רדיפתו התמידית של גבר שיכור וחרמן אחרי סקס מזדמן? כי המילה ואגינה מופיעה בספר לפחות 50 פעמים, תמיד בצמוד לפנטזיות בנאליות להחריד על אבריל לאבין וקיילי מינוג ואם יש גבול לסבלנות, הוא עובר ממש שם. כי דמותו של באני כל כך קיצונית שלעיתים היא נדמית מעט מופרכת.
בשורה התחתונה:
מתנה גדולה ומשמחת למעריציו הנאמנים של קייב, שזוכים להתבונן מהצד באמן העובר תהפוכות וגלגולים כל כמה שנים ומצליח למלא שורה של תפקידים: זמר, מלחין, פרפורמר, תסריטאי ועכשיו אפשר להכריז בפה מלא - סופר מוכשר ביותר.
ניק קייב, "מותו של באני מונרו". תרגום: רוני בק, הוצאת מודן, 288 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
