אי עצוב בים: ביקורת על "פעמון איסלנד"
"פעמון איסלנד", אותו כתב זוכה פרס נובל הלדור לקסנס, הוא רומן מוזר, מורכב ויפה על אומללותם של האיסלנדים בסוף המאה ה-17, שמשום מה משרה שלווה בלתי צפויה על הקורא
ב"פעמון איסלנד", הטרילוגיה המהוללת של הלדור לקסנס זוכה פרס הנובל, פעמון בית המשפט שבתינגלוויר (מקום מושבו של הפרלמנט האיסלנדי העתיק) הוא הנכס הלאומי האחרון של בני העם האיסלנדי. התקופה היא סוף המאה ה-17, איסלנד נמצאת תחת חסותה העריצה של דנמרק, שרויה בדיכוי מקיף, בוז ולגלוג מצד שכנותיה, ורעב ועוני מתמיד.
הספר מתחיל בהחרמת הפעמון - כאמור, הנכס הלאומי האחרון, ששרד באורח פלא - בידי שליחי מלכות דנמרק, שהצטוו להביא כל כלי פליס ונחושת לקופנהגן על מנת לבנות אותה מחדש אחרי המלחמה. בזיזת הפעמון מסמלת את ניפוץ השריד האחרון של כבוד עצמי של האומה האיסלנדית.
"פעמון איסלנד" הוא ספר מוזר ולא פשוט, ולוקח זמן מה להתרגל לסגנונו ולמקצב שלו. עלילותיו והמעשים המתוארים בו מתכתבים בכוונה תחילה עם הסאגות האיסלנדיות הקדומות, אך השפה, האירוניה והחריפות של המספר מסגירים את מוצאו הכרונולוגי - המאה ה-20. הספר עוקב אחר יון רגווידסון, איכר וליצן בנשמה, הנתפס כשהוא גונב חבלים. סיפורו הולך ומסתבך כשהוא נאשם ברצח תליין המלך, וחלק גדול של הספר עוקב אחר המאמצים הגרוטסקיים של הרשויות להביאו לתלייה, לערוך לו דין צדק, לזכותו, להאשימו מחדש ולדון אותו למוות שוב. סיפורו נשזר בסיפור אהבתם הנכזבת של בת האצילים היפהפייה והעקשנית סנפרידור איידלין, המכונה "השמש של איסלנד", ושל המלומד האיסלנדי הגדול ארנס ארניאוס.
מערכת היחסים המתסכלת (לאורך עשרות שנים) בין סנפרידור וארנס מעודנת, משונה וצובטת לב, לא דומה לאף מערכת יחסים אחרת בספרות או במציאות, אך בעלת עוצמה כמעט בלתי מובנת. ארנס ארניאוס, שבתחילת הספר הוא בן טיפוחיו של המלך הדני והאספן הגדול של כתבי יד איסלנדיים עתיקים, הוא דמות אניגמטית, שמאבדת את חנה קודם בעיני העם האיסלנדי ואחר כך בעיני הרשות הדנית, ודווקא על ידי כך זוכה לסימפתיה מוגברת מצד הקורא.
המוטיב שחוזר שוב ושוב בספר הזה הוא העוני הנורא של תושבי איסלנד, המתחננים לכל עובר ושב שייתן להם פיסת חבל (לדיג) או קצת טבק. כתבי היד העתיקים, גאוותה התרבותית של איסלנד, נמצאים בכל מיני פינות חשוכות - כמו במעמקי מזרן הקש והגבבה של אמו של יון רגווידסון. רגווידסון הוא היחיד שנראה כמתמרד כנגד הדיכוי המתמיד. על לשונו תמיד מונחת תשובה עוקצנית, הוא מפציר בתליין שילקה אותו מיד והרבה כעונש על
דווקא אל מול העוני, הבורות והעוול שנגרמים לתושבי איסלנד בלי קץ, מועלים על נס שוב ושוב גיבורי הקדם, השירה והסאגות של איסלנד, כשנראה שעל הקורא להכריע בשאלה (שחשובה לכל עם בכל זמן) האם לקולה של תרבות עשירה, המתקיימת בבסיס נשמתם של אלה החיים אותה, יש כוח לגבור על מועקת חיי העוני, הדיכוי והבורות? האם לכבוד העצמי יש כוח חזק יותר מלכל מצוקה חומרית או מוראלית? זוהי שאלה רצינית ביותר, ולקסנס עוסק בה בדרך שהביאה לו בצדק את פרס הנובל - אם זוהי בכלל אסמכתה למשהו. סופו של הספר קודר ולא מותיר הרבה מקום לתקווה. עם זאת - יופיו, אורך הרוח שלו ומוזרות דמויותיו מעניקים שלווה בלתי צפויה ורצון אדיר לתקן את העולם.
פעמון איסלנד. הלדור לקסנס, מאנגלית: אביבה ברושי שוקן, 417 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
