קוראים את העיר: ברלין
השבוע במדור שמשדך ספרים לערים: מפראנץ ביברקופף שהידרדר לפשע, דרך הסכסוכים ב"לפני המקום" והרוחות הסוערות ב"פרידה מברלין", ועד המסתורין ב"איש ללא צל". 8 המלצות לספרים על ברלין

אלפרד דבלין משתמש בטכניקה מקורית של כתיבה מונטאז'ית, המערבלת בתוכה בסגנון אקספרסיוניסטי רב-מבע מרכיבים שונים המעניקים לקורא את התחושה שהוא נמצא במקום ההתרחשות: קטעי עיתונות ופרסומות, מודעות, קטעים ממכתבים, חדשות מקומיות, לוח הזמנים של הרכבות, להיטי אופרה ושירים פטריוטיים, וכל אלה על רקע סיפור קורותיו של פראנץ ביברקופף והידרדרותו לפשע.
הפסיפס המילולי של דבלין מצטרף לתמונה תוססת ודינמית של כרך גדול. הקורא מתלווה למספר בסיורו בעיר: בבתי התושבים, בחשמליות, במסעדות, בכיכרות. הוא נמצא בכל מקום ושומע מה אומרים האנשים ומה עובר במחשבותיהם. דבלין משמש כמצלמת קולנוע, הנעה במהירות בידי הצלם ומתעכבת במקומות מסוימים שהבמאי החליט להראות לנו. התיאור אסוציאטיבי, חושני,
דבלין משתמש בסגנונות מגוונים, נע בין הגרוטסקי לאירוני, עובר בקלילות בין התנ"ך לברית החדשה, משמיע מוסיקה קלאסית ואחריה פזמוני קברטים קלילים. נוכחות המספר דומיננטית ועתירת נוכחות. ועם כל השפע והגודש, אין ברומן שפנינו כל בלבול או ערפול – בסופו של דבר משתלבים כל הפריטים זה בזה והחוליות לתוך השרשרת הסיפורית.
באופן מופלא תפס דבלין היהודי, בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, את ניצני רוחה של גרמניה הנאצית. זהו סיפורן של ברלין, של גרמניה ושל אירופה כולה שעוסק בדרכו הייחודית בנושאים שונים כמו לאומנות, סדר, פטריוטיזם, אנטישמיות, מהפכות ומיליטריזם.
הספר ראה אור ב-1929, הפך מייד לרב מכר ונחשב לאחד מן הרומאנים הגדולים של הקלאסיקה המודרנית. בעקבות פרסום הספר התבסס מעמדו של דבלין כאישיות מובילה באוואנגרד האירופאי של אותם ימים. "דבלין הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה", אמר עליו באותה שנה תומאס מאן, ואילו פרנץ קאפקא ראה בו את 'אחד השמות הגדולים בספרות הגרמנית'.
ב-1939, כעשור לאחר שהתפרסם ספרו של דבלין, פרסם כריסטופר אישרווד את אחד הרומנים החשובים ביותר במאה ה-20. בספר מתוארת כמו בעקיפין הסערה המתגעשת בברלין שלפני עליית הנאצים לשלטון ומיד אחריה, דרך עיניהן של שלל דמויות שאישרווד פוגש במהלך שהותו בגרמניה: פרוליין שרדר, בעלת הבית טובת הלב המשכירה חדרים לטיפוסים שונים ומשונים; סאלי בולס, אנגלייה נמרצת וקלת דעת ששרה בקברט המקומי; הלנדאוורים, משפחת יהודית נאורה ועשירה, שחיי בניה עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה; פיטר ואוטו, זוג הומוסקסואליים המצויים במאבק מתמיד על קבלת שונותם, במיוחד לנוכח המצב הפוליטי המשתנה.
זהו רומן אירוני, מיושב, אימפרסיוניסטי בגישתו ובה בעת משכנע מאוד בתיאורו את השפעתם האלימה והאכזרית של אירועים ציבוריים על חיי הפרט.


זימן אותם לשם מיליונר ירושלמי, שעסקי הנדל"ן שלו חובקי עולם, והוא אב שכול, המבקש להיוועץ בהם בסוגיה הקשורה לטרגדיה שלו.
בעת השהות הקצרה בוונזה נכבש הסופר לעולמם המסוכסך של הנוכחים ועוקב בסקרנות ובאמפתיה אחרי הקשרים ביניהם, קשרים הטעונים חמלה ורשעות, הכנעה ורצון להשפיל, ערמומיות ותום.
גם לאחר פרידתם ממשיך הסופר לעקוב אחריהם – תחילה מהארץ ואחר כך מברלין, שהוא חוזר אליה כעבור שנה וחצי, ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ומצליח לעמוד על סוד מעשיהם ואף לחזור אל מלאכת הכתיבה.
מתוך העלילה הזאת עולות, כרוחות רפאים המגיחות בלילות ממעמקי אגם ונזה, עוד עלילות: גילוי הקסם האפל שהגרמנים והעיר ברלין מהלכים על צאצאי הנרצחים, חידת הקיום היהודי, ומעל לכול – אלמותו של הספר, שגם כשהועלה על המוקד בכיכר האופרה של ברלין, בליל 10 במאי 1933, הגווילים נשרפו אבל האותיות פרחו באוויר.

פלשרינוב משכה את תשומת לבם של שני עיתונאים מהשבועון שטרן, כאשר העידה במשפט נגד אדם ששילם הרואין לנערות תמורת שירותי מין. העיתונאים ראיינו אותה במשך חודשיים, ופירסמו את הראיונות בסדרת כתבות, שעובדו מאוחר יותר לספר "אני כריסטיאנה פ.". בהמשך יצא סרט באותו שם המבוסס על הספר, ושניהם זכו להצלחה רבה בגרמניה ובעולם, וחשפו את ממדי נגע הסמים במערב ברלין.
בגילוי לב חושפני, בדייקנות מפתיעה של זיכרון היורד לפרטים, בפשטות נוקבת עד כדי אכזריות
ובבהירות אינטליגנטית להפליא, מתארת כריסטיאנה את כל מה שעבר עליה בתקופה בה הייתה מכורה לסמים, עד אשר עלה בידה - שלא כמו רוב חבריה וחברותיה - להיגמל מן השיעבוד לסם. זהו מסמך מרתק ומזעזע כאחד, שזעקת הקריאה לעזרה הבוקעת ממנו מעורבת בצעקה מאשימה כלפי החברה שאנו חיים בה.
הספר חולל סנסאציה אדירה והפך לרב מכר חסר תקדים, שנדפס במליוני עותקים וכבש את אירופה בסערה. הוא תורגם לכתריסר שפות שונות ובהמשך זכה גם לגירסה קולנועית רבת עוצמה.
הימים ימי התבוסה האחרונים של גרמניה הנאצית וימי הכיבוש הסובייטי בברלין. בעיר המופצצת, המורעבת והמושפלת זומן הגורל הקשה מכל לנשים: עשרות אלפי נשים נאנסו אז, מנערות ועד זקנות. הנשים הגרמניות היו טרף לכל יצריהם של החיילים הסובייטים, יצרי הגוף והנקם על מעשי ההתעללות והטבח הנוראים שעשו הגרמנים בארצם שלהם.
הספר "אישה בברלין" מביא במסמך נדיר, יחיד במינו את ספורה של אחת הנשים האלה, אישה שניחנה בכישרון כתיבה, בחריפות שכל ובעין רגישה וחדה. זהו סיפור מרשים של הישרדות, אבל גם הרבה יותר מזה: ברשימות יומן שכתבה מדי יום ביומו באותם שבועות דרמטיים היא מתעדת לא רק את מה שעובר עליה, אלא גם את הקריסה הגמורה, החומרית, הרגשית והאידאולוגית, המתחוללת סביבה את חורבנה של מציאות נפשעת של 12 שנה, שהיא וסובביה היו שותפים לה, אם במעשה ואם במחדל.

בעוד הרשת סביב יונתן הולכת ומתהדקת, הולך סיפור חייו של סבסטיאן ונפרש. באמצעות קלטות, שיחות טלפון וקטעי יומנים, נקרע צוהר בנפשו של יונתן לנופים שלא הכיר: מזרח גרמניה מלנכולית וחושנית, חיי פנימייה נוקשים, חברות אמיצה שנקטעת באיבה וגיוסו של סבסטיאן לשירות ביון רב-זרועות ומאיים. סיפורו של סבסטיאן משיב את יונתן אל מחוזות ילדותו שלו - אל שכונה מתפוררת רדופה ניחוחות אורז, נענע וכמיהה, אל סבתא ננה הקשישה שיורקת שירי אהבה עתיקים ואל תומר בוזגלו, ידיד נעוריו הנבגד.
"איש ללא צל" הוא רומן ריגול מורכב המבוסס על סיפור אמיתי, אך בה בעת גם יצירה פיוטית על פיתוי והִתחזות, בגידה ועונש. בין האלמנטים הללו מתגלה לקוראים העיר ברלין מזוית מסתורית יותר ומנקודת מבטו הזרה של סופר ישראלי.
זהו סיפור מסעה המרתק של המחברת, אנגליקה שרובסדורף, אל עברה של אמה, שהוסתר מפניה שנים רבות, ונפרס לפנינו, תמונה אחר תמונה: בית יהודי חם ואוהב בברלין של תחילת המאה ה-20, אהבה סוערת למשורר גרמני ובריחה מההורים ומהעולם היהודי, הבן הבכור המופלא, עושר וחיים חסרי דאגה, קנאה, בגידות ואהבות חדשות, ילדים משלושה גברים שנשארו ידידים, שנות ה-20 וה-30 העליזות בברלין, חופשות מאושרות בבית קיץ לחופו של אגם, נשפים, הצגות תיאטרון וקונצרטים.
ואז: עליית הנאצים לשלטון, בריחה, עוני, בדידות ומחלה. אנגליקה, הבת, מתבוננת על עברה באירוניה ובהומור, ברגישות ובחמלה, אך גם במבט ביקורתי. מתוך אלפי פרטים - זכרונות, מכתבים, סיפורים ותמונות - היא משחזרת את סיפורה המדהים של אישה שהיה לה הכול, והכול נלקח ממנה.
מה עושים במצב שבו המולדת שלך נעלמה, פשוט נמחתה מעל פני האדמה? דוברבקה אוגרשיץ', סופרת ילידת יוגוסלביה, מיישירה מבט עז אל חייה, ועל כתפיה משימה גדולה: לתאר את הגלות שלא מנקודת מבטם הנוסטלגית של מי שכבר מצאו להם בית חדש.
סיפורם של הגולים הוא מאופק, מופשט ומקוטע בתחילה, אך הוא הולך ומתעצם עד לסופו המעתיק נשימה, ובמהלכו נבחנת גם המחברת עצמה – כאמנית, כבת להוריה ולמולדת הקומוניסטית, כאישה בעולם מתפורר ואלים. כליה הם מורכבות המחשבה ופשטות הביטוי, מתוך תקווה תמימה שהמחשבות הן שעושות את האדם.
הספר הוא ניסוי בכתיבה על עולם שלא קיים עוד. המצב הפיסי של העיר ברלין של אחרי נפילת החומה משמש כמטאפורה למצבם של הגולים: אוגרשיץ' עוסקת רבות בזליגה של המזרח לתוך המערב ולהפך, בשוקי הפשפשים הרבים המאוכלסים פליטים ממדינות שונות ואשר בהם אפשר להחליף צלב קרס תמורת מגל ופטיש או כוכב אדום. הם מתפקעים מאלבומי תמונות של זרים, אשר מכילים ביוגרפיות על ביוגרפיות של אנשים שהגופניות שלהם היא כל מה שהעולם זוכר מהם, לאחר ששמותיהם וסיפור חייהם התאדו.
"מוזיאון הכניעה ללא תנאי" מתקיים במרווח שלא יצטמצם לעולם, בין מציאות לחלום, בין עבר לעתיד, קיום לאי-קיום, וכל אלה יוצרים לבסוף חוויית קריאה מפעימה וחד-פעמית.