קו המשווה: אלוהים בנעלי לכה
מנחם בן, גיבור-משנה רע בביוגרפיה המחודשת של יגאל סרנה על יונה וולך, מפאר את הספר
- מנחם בן על גואל, פותנה, אלירז ושאר תובנות השבוע
במקום אחר מספר סרנה גם על הדחיפה שדחפה אותי וולך כמעט אל מעבר לגג בדירתו של מאיר ויזלטיר. סרנה לא מזכיר, אגב, נשיקה מתוקה אחת שהתנשקתי פעם עם יונה, לפני שהספקתי להסתכסך איתה ועם כל החבורה (שכללה גם את מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ וחבריהם) אחרי שתקפתי ב"משא" של אהרן מגד את עיתונם הספרותי "פשיטא", בו התפרסמו גם שירים שלי. היה מין סיפור רע כזה, ואין טעם לחזור אליו עכשיו.
עם זאת, ייאמר לזכותי, מצטט אותי סרנה כמה פעמים בדברי שבח גדולים שכתבתי במוספים הספרותיים על וולך בתקופתה המוקדמת כמשוררת, לפני שמאסתי בשיריה המאוחרים (עד שהבנתי את יופיים, לאחר מותה). אבל כל זה הוא ענייני הפרטי הקטן בספר הגדול הזה, שעד עכשיו לא ברור לי עד הסוף אם הוא ספר מעולה באמת, כפי שאני נוטה לחשוב, אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר שהופיעו בעברית, או שמעורבותי האישית בעניינים המתוארים הלהיטה עלי את הקריאה במידה המשבשת את השיפוט האובייקטיבי שלי.
מה שבטוח הוא שיגאל סרנה מספר בביוגרפיה הזאת דברים מדהימים באמת על המשוררת הכי קרובה לאלוהים מאז התנ"ך אולי, ומוסיף בהקדמה החדשה, בין השאר, פרט שלא היכרנו קודם, שממש אי אפשר לקרוא אותו בלי רעדה, כאילו דרכנו על מילות קודש: "היא שטרם מותה חלמה על אלוהים הבא לחדרה, נעול נעלי לכה שחורות, ומשמיע באוזניה את ייעודה: לכתוב את התנ"ך מחדש".
כי כן, יונה וולך לא רק חלמה את אלוהים הבא לחדרה, היא ראתה אותו ממש, כפי שמספרת גם הלית ישורון באחרית הדבר היפהפיה שלה, ומצטטת דברים שאמרה לה יונה וולך והוקלטו בראיון איתה: "אלוהים זה בן אדם שחי חיי נצח ועובד על כולם בעיניים. פגשתי את אלוהים בבית. ערום. ראיתי בן אדם, יפה תואר להפליא, לא פעם אחת".
ובאמת, מעבר לכל החדשנות העצומה, המוחלטת, בשיריה נטולי ההשפעה, שהעברית שלהם היא באמת עברית-טבע ("העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא בת שבע נקייה/ העברית היא פסל שלא פוסל"), חשיבותה הרוחנית האדירה של יונה וולך, שעוד תלך ותתעצם לנצח בהיסטוריה הישראלית, בתנ"ך החדש שהולך ונכתב לנגד עינינו, היא שהיא הייתה הראשונה בדורה החילוני (לאחר פנחס שדה בדור הקודם) שגילתה לנו מחדש את אלוהים
במובן זה, היא אכן היתה כמו האם הקדושה שיילדה באופן רוחני את המשיח בפעם השנייה: "אני מוכרחה פעם נוספת /להיזכר בבני אבשלום/ ששערותיו נתפסו ברחמי ולא יצא לי". או בשיר מפורסם אחר: "אני הבתולה הקדושה/ אני הבתולה הקדושה/ האם אתה שומע אותי". שמעתי אותך. אגב, היא ניתקה את יחסיה עם ויזלטיר והורביץ משום שלא יכלו להבין את ענייניה עם אלוהים (כשהתחלתי להאמין, זה היה מצחיק ללכת עם כמה גופים מרקסיסטיים מהופנטים ולדבר איתם על אמונה").
יגאל סרנה מספר על ילדותה בכפר אונו, ברחוב שנקרא על שם אביה שנהרג במלחמת השחרור (כדרכו מספר סרנה בפרטי פרטים גם על מותו של האב, כולל ההתעללות שעבר עם שאר החללים: "שחוטים, דקורים ונפוחים ממעשי ההתעללות של הליגיון הערבי"). על אישפוזה בטלביה, על מסעות האל.אס.די שעברה בפיקוח פרופ' מרסל עשהאל (אז עוד נחשב האל.אס.די כחומר טיפולי) ועל אינספור פרטים אחרים מחיי המשוררת הגדולה הזאת, שגם היא מתה במלחמת השיחרור שלנו על התודעה, ואלוהים שלה היה משוחרר מתמיד מאיסורים מיותרים. במקרה זה, אלוהים באמת מונח בפרטים שאסף יגאל סרנה בשקידה נדירה ובהשראת כתיבה אמיתית.
הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַנָּה לְבָנָה/ וּבָאֹפֶק מִזְדַּמְרִים כַּמָּה רוֹפְאִים, סִטְרָא אַחְרָא
מה היה ליונה וולך נגד הרופאים, שנים ארוכות לפני מחלתה ומותה? מתוך "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" , סימן קריאה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם