יודע כל ספר עברי
גדי טאוב, דרור בורשטיין, חזרה בשאלה, פריפריה, גלובליזציה וטכנולוגיה. עוד שש הערות על מצב הספרות בישראל
שני רומנים מצוינים של נציגי שני דורות ספרותיים עוקבים (להבדיל מדורות כרונולוגיים; בין השניים יש הפרש כרונולוגי של חמש-שש שנים בלבד). טאוב, נציג דור שנות ה-90 בספרות הישראלית, שאף ניסח ב"המרד השפוף", כמי שניצב בפנים ובחוץ בו זמנית, את תפיסת העולם של הדור הזה, ולעומתו דרור בורשטיין, נציג של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית.
ההבדל בין שני הדורות נובע ממקורות ההשפעה התרבותיים השונים שלהם. דור שנות ה-90 הוא דור שהושפע מהטלוויזיה ומהקולנוע הרבה יותר מאשר מהספרות. אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור, עוזי וייל וחבריהם למדו קולנוע וטלוויזיה או שעסקו ביצירת קולנוע וטלוויזיה בצד כתיבתם הספרותית. הם גם ניתקו את עצמם בהתרסה ובמודע משושלת הספרות העברית. במערכון של "החמישייה הקאמרית", למשל, תוכנית טלוויזיה שקשורה הדוקות לדור שנות ה-90, לועגים ליוסף חיים ברנר, כלדמות לא רלוונטית בישראל של שנות ה-90. ואילו בורשטיין יקרא לגיבור ספרו הראשון בפרוזה "אבנר ברנר" (2003). בני דורו של בורשטיין, למשל שמעון אדף, אלון חילו ומאיה ערד, מחוברים כמותו הן למדיום הספרותי והן למסורת הספרות העברית (לשירה, במקרה של אדף).
שני הרומנים מבטאים היטב את ההבדל בין שני הדורות. "אלנבי" (2009) הוא רומן קולנועי, כמעט שאינו עוסק בעולם הפנימי, ממעט אפילו בדיבור, רומן פעולה מהודק לעילא. ואילו "הרוצחים" (2006) הוא רומן ספרותי לעילא, רומן העוסק באנשי ספרות להגנים, שמכיל בתוכו כמה וכמה חיקויים מזהירים של סגנונות ספרותיים. "אלנבי" הוא רומן על עולם ללא
ישנם סופרים תלושים, מנותקים ופתטיים שנותרו נטושים ובלי כוחות על החוף של התרבות הישראלית בזמן שיא השפל של הרפובליקה הספרותית ותרבות הכתב הישראליות. ב"אלנבי" הסקס הזמין הוא זה שמצמית את העולם הפנימי, הופך אותו לזניח ביחס לגוף החשפניות הבוהק ותענוגותיו, ואף מייתר את הדיבור שהופך ללאקוני ולקורקטי בלבד. ואילו ב"הרוצחים", הדמויות הראשיות הם רווקים מושבעים, מזקינים וזקנים, שהספרות היא אשת חיקם הכמעט יחידה, שבהם היא בוגדת והם בוגדים בה בחזרה. "אלנבי" הוא על עולם שכולו "בחוץ", הדמויות אינן יכולות להישאר עם עצמן ותמיד נשלפות לצאת החוצה. ואילו "הרוצחים" הוא רומן על אנשים שמפנטזים על להיות לבד, סופרים שרוצים לכתוב יצירה בשביל אף אחד, שמפנטזים על כתיבה טהורה שלא מיועדת לקהל כלשהו.
"אלנבי" הוא על ישראליות חילונית ופוסט אידאולוגית, ישראליות של חולי חולין. "הרוצחים" הוא על סופרים שהספרות היא דתם, או על חוזרים בשאלה שהפכו לסופרים ואז, בערוב ימיהם, חוזרים בתשובה, משל התבררה בדיעבד הספרות העברית החדשה כולה כמן סוגריים לא גדולים במיוחד, אפיזודה יומרנית, בתולדות הדת היהודית שנמתחים מלפניה ולאחריה.
אבל, בניגוד למה שניתן לצפות מנציג דור שנות ה-90, "אלנבי" הוא רומן חמור סבר ונטול הומור ביחס ל"הרוצחים". נוכחותו של הסקס ב"אלנבי" גורמת לו להיות כה רציני. כידוע, אויבו הגדול של הסקס הוא ההומור, אי אפשר לצחוק ולהגיע לאורגזמה בו זמנית, ובכלל אורגזמה היא מהרגעים היותר רציניים בחיינו. ואילו "הרוצחים" היא יצירה קומית פרועה, על סף הניהיליסטית. קודם כל כי היא לא לוקחת את הסקס ברצינות, אם כבר אז רק את הספרות.
היחס המקודש שמוענק ב"אלנבי" ליופי הנשי מוענק ב"הרוצחים" ליצירה הספרותית. אבל היחס של בורשטיין לספרות אינו של מאמין תם. מה שמבחין את בורשטיין מחזרה אנכרוניסטית על יחס הקדושה של המודרניסטים כלפי הספרות, הוא היכולת להחזיק בעת ובעונה אחת בשתי דעות מנוגדות (יכולת שסקוט פיצג'רלד כתב פעם שהיא עדות לאינטליגנציה גבוהה באמת): שהספרות היא הכול ושהיא כלום. זה פשר ההומור הפראי של בורשטיין, שהוא לוז כישרונו: היכולת להתייחס לאמנות בחרדת קודש ובו בזמן לבטא ניהיליזם תוקפני של "הבל הבלים, הכול הבל".
ועוד אירוניה. "אלנבי", למרות אופיו הקולנועי, אינו חושף ספקות עצמיים ביחס למדיום הספרותי שבו הוא מסופר. ואילו "הרוצחים" הוא כאמור רומן ספרותי לעילא, אבל שנושאו הוא המשבר החמור של הספרות. וזה אינו רק משבר חיצוני (בגלל הטלוויזיה, כי אנשים קוראים זבל ממוסחר וכדומה), אלא משבר פנימי. הכול כבר נאמר, מקונן "הרוצחים", אין מה לחדש, אי אפשר להיות כבר מקורי, הכול חיקוי וחיקוי של חיקוי.
לכאורה בורשטיין קרוב יותר לעמוס עוז מאשר טאוב. עוז מספר ב"סיפור על אהבה וחושך" על פגישותיו עם עגנון ואילו הגיבור של בורשטיין פונה לשוקן כדי לקבל את "הסידור המכובד של ש"י עגנון" ונענה בשלילה מכיוון ש"הזמנים השתנו". ואילו בעבור גיבורי טאוב עגנון הוא שטר כסף, ולא גדול במיוחד. אבל האמת היא שבורשטיין רחוק מעוז לא הרבה פחות משהוא רחוק מטאוב. זאת מכיוון שהגיבורים שלו מפנים עורף לעולם, או שהעולם הפנה את עורפו להם. השוליות של איש הרוח הישראלי שאותה מתאר בורשטיין קיצונית, והיא מרחיקה אותו מהזרם המרכזי של החברה הישראלית, ומעמוס עוז וגדי טאוב בכללו.
אם במוזיקה הישראלית תופעה משמעותית בעשור האחרון היא תופעת האמנים "המתחזקים", הרי שבספרות תופעה משמעותית היא תופעה הפוכה: סופרים חוזרים בשאלה (באופן מלא או חלקי). דב אלבוים, שמעון אדף, משה אופיר, דרור פויר, דרור בורשטיין ושהרה בלאו הם כמה שמות משמעותיים לדוגמה. יש אמנם כמה דוגמאות לסופרים "מתחזקים" (נועה ירון-דיין, למשל), אבל התופעה ההפוכה דומיננטית יותר. מדוע זה כך? מדוע היפוך המגמות בין המוזיקה לספרות? כמה השערות:
ראשית, חוזרים בשאלה גדלו בתרבות שהיא תרבות כתב וספר מובהקת. הרי בלב התרבות שעליה הם גדלו ניצב ספר, הספר, ספר הספרים. לפיכך, אך טבעי הוא שגם כשהם חוזרים בשאלה הם יחפשו למלא את החלל התרבותי שנפער בחייהם בספר ובתרבות כתב חלופיים. לכן פנייתם השכיחה לספרות.
שנית וחשוב יותר: היפוך המגמות נעוץ בהבדל שבין סוגי המדיה. אנשים שאמונים על המדיום המוזיקלי, שהוא מדיום דומיננטי בתרבות הפוסטמודרנית, מרגישים בחלל שקיים בלב התרבות הזאת. חסר להם הקשר רחב, חסר להם ממד עומק, חסר להם אתוס של איפוק, ריסון והפשטה, שיפצו על הימום החושים, השיכרון הדיוניסי, הכאוטיות של תרבות הפופ והרוקנרול. פנייתם לדת היא לא רק פנייה לאלוהים אלא, בעקיפין, גם פנייה לתרבות הכתב והספר. בתרבות הכתב והספר יש פיצוי על החוסרים המוזכרים: יש בה הקשר, עומק, הפשטה, סדר, ריסון. לכן רווחת כל כך תופעת הלחנת טקסטים מהמקורות, מהפיוטים וכדומה, בקרב המוזיקאים המתחזקים. הם מבקשים לחזור לא רק לאלוהים, אלא גם לטקסט. הטקסט ימלוך לעולם ועד.
ואילו אנשים שאמונים על המדיום הספרותי, מראש אינם זקוקים לפיצוי תרבותי שיעניק להם הקשר, עומק, סדר, הפשטה והתנתקות מהעולם הגשמי. את כל זה הרי מעניק להם המדיום עצמו. הם אינם זקוקים לחזרה בתשובה שמקפלת בתוכה גם חזרה לתרבות הכתב, יש להם הרי את תרבות הכתב עצמה.
משבר הזהות של הישראלים בתחילת העשור הניב לאורכו כמה יצירות משמעותיות שעסקו בזהות הישראלית באופן אותנטי. אך בעקבותיהן נוצרו יצירות שעסקו בזהות הישראלית באופן סנטימנטלי (כך הן יצירותיו של אשכול נבו) או אותנטי למחצה (כך הוא "אם יש גן עדן" של רון לשם).
המקרה של אמיר גוטפרוינד מאלף במיוחד. פער של שלוש שנים בלבד מפריד בין "העולם, קצת אחר כך" (2005) ל"בשבילה גיבורים עפים" (2008). בעוד היצירה הראשונה היא כתב סנגוריה יפה ומשעשע על הציונות והישראליות, היצירה השנייה היא התפלשות לתיאבון והתבשמות עצמית מרתיעות וולגריות ב"ישראליות", "ישראליות" שכולה זועקת מסחור, גסות וחנופה. ה"ישראליות" הפכה ברומן הזה למוצר שאותו מוכרים לציבור כמו במבה.
בצד העיסוק במה שגרשון שקד המנוח כינה עלילת העל הציונית, ספרים רבים בעשור האחרון ביקשו לבטא את קולם של המיעוטים השונים בחברה הישראלית. בין שלל הרומנים שהביאו לספרות הישראלית את קולה של הפריפריה (המזרחית, הרוסית, האתיופית, המתנחלית, הערבית, הבדואית ועוד).
ישנן כמה דוגמאות בולטות: "קול צעדינו" של רונית מטלון (2008), "פנים צרובי חמה" של שמעון אדף (2008), "בעין החתול" של חביבה פדיה (2008), "הירח ירוק בוואדי" של דודו בוסי (2000).
אבל הבולט ביותר הוא "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה (2005). זהו רומן בשל שהצליח ליצור תלכיד נדיר של יופי, עומק רגשי ומחאה חברתית. הישג גדול הוא ההישג הלשוני. הרומן מסופר בשפה ייחודית: משלב נמוך שממנו יוצרת שילה פיוטיות מיוחדת במינה; שפה "מפורקת" המבטאת באופן הולם את היקום המפורק כפי שחווה אותו המשפחה המיוסרת.
אחת התופעות הבולטות של העשור האחרון היא כניסתו של הקפיטליזם לשדה הספרות והפיכתו של הספר למוצר צריכה. זו אינה תופעה שכולה שלילית. אני מבכר את המצב בשנות האלפיים, שבו שוק הספרים הישראלי התגלה כחי, תוסס ותחרותי, גם אם רוב מוצריו המכריע חסר ערך ספרותי, על פני התחושה שהייתה לי בשנות ה-90, של ענף תשוש, זקן ושוקע.
אבל מהתופעה הזאת נגזרות כמה השלכות חשובות. ראשית, ייצורה של הספרות בפס הייצור הקפיטליסטי, כדוגמת ייצורם של גרביים או חלב, מחייב אותנו לשנות באופן מהותי את התפיסה שהספרות והתרבות בהכרח "אומרות משהו" על החברה הישראלית. המחשבה שלפיה יש חברה מחד גיסא ותרבות המשקפת אותה מאידך גיסא אינה לגמרי רלוונטית בעידן שלנו. במציאות שבה חלק מהקונפליקטים מהונדס מלאכותית על ידי התרבות, כדי להנציח את עצמה משיקולים כלכליים (כך, למשל, בעונה הראשונה של "האח הגדול" יוצר מחדש, ובאופן מלאכותי ומחושב לצורכי רייטינג, הקונפליקט בין אשכנזים ומזרחים), יהיה נאיבי להתייחס אל כלל יצירות הספרות כמראות שקופות וניטרליות של המציאות הישראלית.
שנית, כניסת הקפיטליזם באופן מסיבי לשדה הספרות הישראלית כרוכה גם בגלובליזציה של הספרות. פירושה של הגלובליזציה בשוק הספרים הוא קיצור דרמטי של הזמן שחולף מרגע שרואה אור יצירה בולטת בשפה זרה, ובעיקר באנגלית, עד שהיא מיתרגמת לעברית. תוצאה של השינוי הדרמטי הזה היא שהספרות העברית אינה יותר אי תרבותי מבודד, אלא היא חלק ממרקם גלובלי, ויש לפיכך צורך להגדיר מחדש את הקטגוריה "ספרות עברית" (או "ספרות ישראלית").
נקודה חשובה נוספת שנגזרת מהפיכתה של הספרות ל"שוק ספרים" היא ריבוי הכותרים הרואים אור, מתוך תקווה של המו"לים "לעשות את המכה" על לפחות חלק מאינספור הכותרים שהם מוציאים. לכאורה זה עניין טכני, אבל הוא הופך להיות מהותי כי הוא מאיים על היכולת שלנו כיחידים וכחברה להבחין בין הבר לתבן ובין המלא לריקני, ולמקד את תשומת הלב בספרים בעלי הערך הפנימי הסגולי ולא באלה שבכאוס הכללי מתבלטים רק על סמך יחסי ציבור וטריקים שיווקיים.
בסיטואציה כזו רק עולה חשיבותה של ביקורת הספרות, כמנווטת בעבור הקהל הרחב בים הספרים הרוגש. אבל ביקורת הספרות העברית נמצאת כיום ברגע שפל גדול וזאת, בין השאר (יש עוד סיבות שלא כאן המקום לדון בהן), מכיוון שהאכסניה שבה היא נכתבת, העיתונות היומית המודפסת, נמצאת אף היא בתקופה של שפל. עם זאת, ישנם סימני התאוששות הן אצל הדיירת והן אצל האכסניה.
אפרופו הגודש המוזכר: חשוב לי לומר שאף על פי שאני מפקפק אם ישנם עוד חמישה אנשים בארץ שקראו כמותי מאות רבות של רומנים ישראלים עכשוויים ומכירים את הספרות הישראלית העכשווית כמוני (ואני מדבר כעת על היכרות כמותית בלבד, עניין טכני, ולא על איכות הקריאה והשיפוט), אני מודע לכך שייתכן שספר ישראלי בעל ערך נשמט ממני. יש אפילו שניים שלושה רומנים ספציפיים שאני חושד שהם בעלי ערך רב וטרם הגעתי לקוראם. אשמח מאוד בעתיד לתת פומבי לחשיבותו של ספר שהתאים, למשל, להיכנס לרשימת הספרים הטובים של העשור המופיעה פה בצד, באם אגלה שפסחתי על אחד כזה.
יצירות מעטות, מעטות מדי, עוסקות בחיים בישראל כחיים במדינה מערבית מודרנית. הרחק מהשואה והתקומה, מההעפלה והמלחמה, הרחק מכל אלה, בקרן זווית זנוחה, הרי נמצאים חיי היומיום שלנו. אבל בישראל כמעט שלא נכתבות יצירות שמבקשות להיות התשובה הישראלית ליוצרים עכשוויים חשו? בים כמו ג'ונתן פרנזן ומישל וולבק, יצירות שעוסקות במקומם של המין, הטכנולוגיה החדשה, האינטרנט, עולם הפרסומות, תרבות הסלבז, הכסף הגדול וכן הלאה בחיינו.
הבולט והיחיד כמעט שעוסק חזיתית בתמות האלה הוא יזהר הר לב. הר לב עשה זאת בצמד רומנים, "פובידיליה" (2002) ו"מיקסי גריל" (2005), שחשיבותם אינה נובעת רק מערכם הסגולי אלא גם מחלוציותם.
ב"פובידיליה" הר לב כתב את הרומן הישראלי החשוב ביותר על עולם המחשבים והשפעתו על חיינו. גיבור ספרו, מתכנת מחשבים, מגלה יום אחד שיותר אין לו יכולת או רצון לצאת מפתח ביתו. ההתפתחויות הטכנולוגיות מספקות לו את כל מה שיחפוץ בתחומי הבית. הוא גולש באינטרנט, בוהה בטלוויזיה, מבצע עבודות תכנות מהבית ומזמין את מצרכי המזון שלו באמצעות שליחים. הר לב מעביר את הגיבור שלו שורה של מבחנים שבוחנים האם הניתוק המוחלט מהחוץ אפשרי, מתוך תפיסה חריפה שמטרתה של הטכנולוגיה היא בדיוק זאת: לנתק אותנו מהתלות בעולם ובכלל זה מעמיתינו בני האדם.
"מיקסי גריל" הוא טקסט מוראלי יוצא דופן המציג את עולמו המתפורר של איש פרסום ישראלי. נתן פיין, הגיבור, הוא "מצליחן" שנישואיו מתפוררים והוא אכול תשוקת הרס עצמי. את החיים בכלל ואת חייו האישיים בפרט הוא תופס באופן רדוקטיבי (אבולוציוני וביוכימי), ראיית עולם שמשתלבת יפה עם מקצועו. קרן אור אחת יש בחייו: אהבתו-תשוקתו לדוגמנית המושלמת שהוא מצלם לפרסומת לחטיף "מיקסי גריל". הניסיון לממש את התשוקה לדוגמנית מוביל אותו להכרה טרגית במוגבלות ראיית העולם שלו. "מיקסי גריל", כמו "פובידיליה", מעודכן ורלוונטי, והעמדה המוסרית שבו מתוחכמת ויציבה.
- לכתבה הראשונה בפרויקט
- לכתבה השנייה בפרויקט
- לקריאת הביקורת הפיקטיבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם