חיים משוגעים: ראיון עם יעל ישראל
אביה של יעל ישראל שודך בצעירותו לצעירה שהתגלתה במהרה כאנדרוגינוס, בעלת איברי מין גבריים כלואים; מאשתו השנייה, אמה של ישראל, שעברה התעללות מינית בילדותה, נולדה לה אחות גדולה סכיזופרנית, שישראל נאלצה לגדל את בתה הקטנה בעצמה, נוכח הוריה הלא מתפקדים תוסיפו לזה אהוב מת, הטרדות מיניות במיליה הספרותי, לשון משתלחת ותודעה פמיניסטית מפותחת, ותתחילו לעכל את הרומן החדש: "אני ואמא בבית המשוגעות"
כל אלה בלטו ברצף סיפוריה הקצרים "יצאתי לחפש מחסה" (הסדרה הלבנה, עם עובד, 1993) ושוכללו ועברו תהליך של ספרות ועידון טוב בשני הרומנים שלה: "רואות מכאן את כל העולם" (הכבשה השחורה - הקיבוץ המאוחד, 1997) ו-"סוף סוף רומן" (חרגול 2000).
הרומן הראשון הוא לדעתי ספר שחלה עליו חובת קריאה לכל אוהב ספרות יפה, ואפילו ד"ר רוני הלפרן מלמדת אותו לפני ולפנים בחוג למגדר. הוא מתאר ילדות תל אביבית של שתי ילדות-נערות בצורה פמיניסטית, טבעית ומדויקת; ואילו הרומן השני הוא אלגורי-אפוקליפטי בבסיסו ומתאר עולם שאסור לכתוב בו ויש בו פקחי נייר, אבל במבנה העומק שלו הוא סיפור אהבה בין שניים-הוא והיא. רומן כתוב היטב.
כעת, כעבור עשר שנים, מוציאה ישראל רומן חדש. אל דאגה, היא לא שתקה בעשר השנים שחלפו. היא הסופרת הפעילה ביותר ברשת ואף כתבה עם נולי עומר, כן, זאת מהצמד הנודע דבי ונולי, בתו של המשורר ע' הלל, רומן אינטרנטי שפורסם בהמשכים בשם "יקירנט". אבל ספר בדפוס היא לא הוציאה.
כעת יוצא "אני ואמא בבית המשוגעות". הספר זכה בפרס אס"י של איגוד הסופרים ונערך על ידי המשורר והמחזאי חיים נגיד. נסחפתי בקריאה אחר הספר המשוגע, הפרוע והרגיש הזה; לא בכל יום מתגלגלת לפתחי מרגלית ספרותית יקרה שכזו.
ביקורת על הספר "אני ואמא בבית המשוגעות"
בכל שבוע הולכת גיבורת הרומן לבקר את אמה בבית המשוגעים; בימים היא מטפלת בילד שלה, עוד מעט בר מצווה, תינוק מגודל, ילד פגום, "מפלצון", בלשונה . בלילות היא כותבת מכתב ארוך כאורך גלות ציון לאמו הגדולה של האהוב שלה, לולה, אישה זנותית ומניפולטיבית הפועלת על פי הקוד הנשי החברתי, שחושבת שבנה הוא נזר הבריאה.
אותו בן אהוב, דארקי, בעל הנמשים היפים על הגב והכתפיים, זנח את הגיבורה בהיריון בגיל 16 עם המפלצון. דמות מרתקת נוספת בספר היא מינה, אשתו הראשונה של אבי הגיבורה. זו טומטום, אנדרוגינוס, בלשון חכמים. איברי המין שלה קהים ולכן נאלץ האב בהוראת רב העדה להתגרש ממנה ולשאת את אמה של הגיבורה.
עלילת הספר אינה מנותקת מהביוגרפיה הפרטית של ישראל. "כל ילדותי גדלתי תחת 'סוד' שהבעית אותי", אומרת ישראל. "ואני אומרת 'סוד' במירכאות, כי אצלנו כל הסודות האיומים סופרו לכולם, כאילו בשושו, אבל בעצם הילדים תמיד שמעו הכול. והסוד היה העובדה שלאבי הייתה אישה ראשונה לפני אמי. ותמיד אמרו אצלנו בבית שאחרי הנישואים התברר שהיא לא אישה, ולכן אבי התגרש ממנה.
ואת, כילדה, לכי תביני מה זה 'לא הייתה אישה'. זה סקרן אותי עד מוות, וכל השנים דמיינתי לי מה יש לה שם למטה. כשקצת גדלתי התברר לי שב-1935, כשאבי היה בן 20, בחור פרסי דתי וחסר כל ניסיון מיני משכונת נחלת ציון שבירושלים, הוא שודך לבחורה אשכנזייה דתייה משכונת שערי חסד.
זה היה מוזר שמשדכים אשכנזייה למזרחי, אבל אבי התלהב ממנה כי היא הייתה 'לבנה'. רק אחר כך התברר למה שידכו אותה ל'מזרחי בזוי' ועני. לאחר הנישואים התברר שהיא 'טומטומית', כלשון הדתיים, או אנדרוגינוס בלשון המקורות, או אינטר-סקס
תמיד היה ברור לי שהמיתולוגיה המשפחתית המטורפת הזאת תיכנס לאחד מספריי, מה גם שאני בודקת באמצעותה את השפעת הסוציאליזציה על המגדר. הנה אישה שבעצם היא גבר, שהפך להיות אישה מדוכאת ביותר, שגורשה על ידי בעלה כי אין לה 'חרירים' כמצוות ההלכה, ואחר כך נאלצה להתחתן עם אלמן רשע שרצה משרתת שתגדל את ילדיו. איזו טרגדיה איומה.
הרי לו הבינו את מה שמבינים היום, שהיא בעצם גבר בעל איברי מין כלואים, והיו מגדלים אותה כגבר, בואו נודה שחייה היו הרבה יותר טובים. לכן השתמשתי בספר בדמות כזו, של גבר שגודל כאישה, כדי להדגים את העובדה שהכול עניין של סוציאליזציה בחיינו, לא של מגדר. והלוא זו אינה דמות בדויה, זה אדם שחי במציאות. מה יותר משכנע מזה כדי להדגים את הקיפוח ואת הדיכוי שעברו ועדיין עוברות המון נשים ברחבי העולם משום שיש להן כוס ולא זין?".
את ואמא בבית המשוגעות. האם קיים שיגעון במשפחתך, ואיך אתן מתמודדות איתו במהלך השנים?
"הטראומה הגדולה של חיי היא העובדה שחייתי בצל של אחות גדולה, נכת נפש. הוריי לא ידעו איך להתמודד עם זה, וצריך גם לזכור שאלו היו זמנים אחרים, שבהם טיפול נפשי לא היה לגיטימי כמו היום. והוריי גם חששו, וב? צדק כנראה, להכניס את אחותי לבית חולים לחולי נפש. היום אני מבינה אותם, כי המצב בבתי החולים לחולי נפש, במיוחד בשנות ה-60 וה-70, היה איום ונורא, הייתה אלימות קשה וסיממו וקשרו את החולים. מאחר שיש לי דודן שגם הוא סכיזופרן, שאושפז בשנות ה-60 והוא קבור שם עד היום, אני יודעת על מה אני מדברת.
"מצד שני, לחיות כך, כילדה, עם אחות סכיזופרנית שלא טופלה בכלל, היה גיהינום. מה גם שבנעוריי אני גידלתי את בתה הקטנה, שהרי אחותי לא תפקדה ולא יכלה לגדל אותה. והוריי התנהגו כמו ילדים קטנים והלכו לאיבוד בכל ההיסטריה. אז היו מהומה וטירוף אחד גדול בבית, ואני נאלצתי לשמש כמין הורה להוריי, וכאם לאחיינית שלי-ילדה שמגדלת ילדה. זה לא היה קל, והשאיר בי המון משקעים רגשיים. מצד שני, זה מאוד ביגר אותי ואולי גם העשיר את נפשי, ואולי בגלל זה אני סופרת, מי יודע.
"מה שכן, היום שוב 'חזר אליי הכדור', לצערי . כבר כמה שנים שאמי לא יכולה לטפל באחותי נכת הנפש, כי היא עצמה בבית אבות. אני ואחותי השנייה לקחנו אפוטרופסות על אחותנו הגדולה, ואנחנו מטפלות בה, וזה כל כך קשה, וההתמודדות היומיומית מול הממסד האטום כה מתסכלת, שרק על זה אני מתכננת לכתוב ספר".
באיזה שלב צצו הרדיקליזם הפמיניסטי שלך והכתיבה ההולכת על הקצה, הפרובוקטיבית?
"תמיד כששואלים אותי אם אני פמיניסטית, אני אומרת שנולדתי פמיניסטית. כל זה בזכות אבא שלי, שלמרות שהיה גבר מזרחי כאילו פטריארכלי, בעצם נתן לי להרגיש שהכול מגיע לי, שאני הכי בעולם. הוא גידל אותי כמו נסיכה. ואם את מאמינה שהכול מגיע לך, אז אוטומטית את פמיניסטית. כך אני תופסת את הפמיניזם, בצורה מאוד אישית ופרקטית. וברור שהתכנים האלה נכנסו לכל ספריי.
"מצד שני, הייתה כמובן שושלת הנשים הקורבניות והמדוכאות של משפחתי: אמי שעברה התעללות מינית בילדותה, שהייתה בת לאמא ונכדה לסבתא שגם הן היו נשים טורקיות מקופחות ומדוכאות. והייתה גם סבתי השנייה, הפרסייה, אמו של אבי, שבעלה הכה אותה, ואבי ראה כילד את אביו מכה את אמו, ונשבע שהוא לעולם לא יכה את אשתו ואת ילדיו, וגם עמד בזה. אבל כשאת רואה את שו? שלת הנשים הקורבניות האלה, שאינך רוצה בשום פנים ואופן להיות כמותן, אבל את מרחמת עליהן נורא, באופן טבעי את נוטה להתייחס אליהן באמפתיה, והמחאה על החיים הקשים שלהן באה לידי ביטוי בכתיבתך".
ישראל, 50, פרסמה את הסיפור הראשון שלה במדור הספרות של "מעריב" כשהייתה בת 23. אחרי הצבא למדה קולנוע בבית צבי, ובמשך 12 שנה הייתה מבקרת הקולנוע של "על המשמר" ז"ל. במקור תכננה בכלל להיות במאית; הדברים, כדרכם, התגלגלו אחרת.
אנשים אומרים לי לפעמים "היא כותבת נורא מגעיל, על דם, הפרשות, פציעות וכו'". את עושה את זה בכוונה?
"מישהי כתבה פעם באיזו ביקורת, בעקבות הספר הראשון שלי, שאני עושה דווקא, כמו ילד שזורק ביצה על ראש של מבוגר. נדמה לי שאין טענה מגוחכת מזו בנוגע לכתיבה שלי. מעצם היות הכתיבה שלי 'הולכת על הקצה', כפי שהגדרת אותה, אני דנה בנושאים שהם כולם 'על הקצה', למשל מגדר, גופניות, מיניות וזהות מינית - ואלה נושאים קיצוניים, בוודאי בחברה כה שמרנית כמו שלנו.
עובדה שאת ספרי 'רואות מכאן את כל העולם' מלמדים רק בחוג למגדר באוניברסיטה, זאת אומרת בגטו המגדרי, ולא בחוג לספרות. כי הכתיבה שלי עדיין נחשבת כ'מגדרית', כלומר קיצונית, חתרנית, בשוליים, לא מיינסטרימית".
האם את מרגישה שקופחת לעומת סופרות שעוסקות בתמות דומות ונראות כחלוצות פוסטמודרניות, אורלי קסטל-בלום ושהם סמיט, למשל?
"אני לא אוהבת להרגיש מקופחת או להגדיר את עצמי ככזו. מה שכן, ברור שטופחו כאן בכוח כמה אלילים שזכו לתמיכה רחבה מאוד מהממסד הספרותי ומצד עורכיהם הבולדוזרים שדחפו אותם חזק לקדמת הבמה. אני לא זכיתי לזה, אז באופן טבעי הוזזתי לשוליים. מה גם שהכתיבה שלי חתרנית וקיצונית, וכמו שא? מרת, לא הכי נעימה לעיכול. אולי כי אני מרבה לעסוק בגופניות בוטה, במיניות ובסוגיות של מגדר שעדיין לא נכנסו לזרם המרכזי. אל תשכח שגם מבחינה ספרותית, כמו מבחינות אחרות, ישראל עדיין מדשדשת במאה ה-19. ברגע שספרות של נשים שעוסקות במגדר תצא מגטו החוג למגדר, ויתחילו ללמד אותה בחוג לספרות, נדע שמשהו משמעותי קרה".
למה שאלות של מגדר וזהות מינית מעסיקות אותך כל כך?
"בקשריי האינטימיים עם גברים שאהבתי הבנתי שהשוני בין נשים לגברים אינו קיצו? ני כמו שנראה לנו, אלא שהחברה עדיין שמה עלינו כל מיני מגבלות מטומטמות שמגדילות את הפער. והלוא בשמים אין זכר ונקבה, מה שאומר שאלוהים ברא אותנו יותר דומים משו? נים, ורק בעקבות הגירוש מגן עדן נוצר הקרע הזה בינינו. אז אני בונה על הדמיון שבינינו ולא על הפער, שהוא רק תוצר לוואי של הור? מונים. ברוח כולנו אחד, כולנו ברואי ה' וילדיו, כולנו נעשינו בצלמו כדמותו, ואין בינינו כל הבדל. ואם ננתח את הסמנטיקה, הלוא נאמר'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', מה שאומר שהאלוהות היא זכרית ונקבית גם יחד, ולכן גם כל אחד ואחת מאיתנו. ההפרדה המלאכותית היא זו שיוצרת את שנאת החינם והעוינות בין גברים לנשים".
את עצמך הוטרדת מינית? הייתה לך תקופה של שנאת גברים, מסיבה כלשהי?
"איך אשנא גברים כשאבי היה אהבת חיי? מותו היה יום שחור בשבילי, וכאב שקשה לי להתמודד איתו עד היום, 15 שנה אחר כך. בנוסף, היה לי גבר שאהבתי אותו יותר מאשר את עצמי, גם הוא מת מזמן, והוא שוכן בי עד היום. אבל לא כולם כאלה, כמובן, וזו הצרה.
כי לצד גברים מדהימים שהכרתי, נתקלתי גם בגברים שוביניסטים גסים, שמה שמדהים הוא שהם בכלל לא מבינים שהם פוגעים בנשים, מעליבים אותן או מטרידים אותן. וכמו כולן גם אני הוטרדתי מינית, בעבודה בעיקר, במערכות עיתונים ובהוצאות לאור שעבדתי בהן וכמובן, במיליה הספרותי. יש מישהי שלא הוטרדה?
הרי מקרה יצחק לאור הוא בסך הכול הטריגר שהוציא לאחרונה, בעיקר ברשת, פרץ של עדויות של נשים על הטרדות מיניות, מדברים קלים בסך הכול, כמו שקרו לי, ועד מקרי אונס קשים. עכשיו, להסיק מזה שאם אנחנו מתלוננות על פגיעות שפגעו בנו זה הופך אותנו לשונאות גברים זה עצוב מאוד, כי הלוא רובנו אהבנו ואוהבות גברים מאוד".
ישראל לא התחתנה מעולם, ואין לה ילדים.
באחד הפוסטים שלך כתבת על אהוב שלך, בן זוג שמת בטרם עת. גם ברומן החדש המוטיב הזה חוזר, רק שכאן הגיבורה נזנחת על ידי האהוב. מציאת בן זוג היא שאלה שמעסיקה אותך?
"מותו של אהובי, אדם ז"ל, היה בשבילי טראומה קשה מאוד. זה בעצם להתאלמן, למרות שלא היינו נשואים רשמית. כל כך אהבתי אותו, שמותו כמעט הרס אותי. היו לילות שלמים שבהם לא יכולתי להירדם מרוב בכי, אז הייתי שותה כוסות מלאות בוויסקי או וודקה או קוניאק.
לא כוסית, כוס גדולה של מיץ, אתה קולט? מלאה באלכוהול! רק כדי שאוכל להירגע מהבכי ולהירדם. ואחר כך הקימה בבוקר לריק הנוראי, ועוד עם הנגאובר. . . נטי שה היא הדבר שהכי מפחיד אותי, ולכן מותו של אהובי היה כמו גזר דין מוות בשבילי. לא בטוח שהתאוששתי ממנו עד היום".
ברומן החדש לגיבורה יש ילד והיא קוראת לו "המפלצון". היית רוצה ילד?
"לא, ממש לא. אני אפילו יותר ויותר שמחה ושלמה עם החלטתי לא להביא ילדים לעולם, ואף כתבתי על כך בהרחבה. במשך שנים ספורות, בראשית שנות ה-30 לחיי, חשבתי על זה עמוקות, אבל החלטתי שלאור מחלות הנפש הקשות במשפחתי, אני לא אביא ילד לעולם, כי אני לא מוכנה להמר על חיים של ילד. ברור שפחדתי שייצא לי מין 'מפלצון', ולכן בספר, הגיבורה כל הזמן חוששת שהילד שלה פגום".
"אני גם מאמינה שהורים צריכים לתת לילדיהם את הטוב ביותר, ואני לא בטוחה שיכולתי לתת לילד שלי את הטוב ביותר, מכל בחינה, ובעיקר מבחינה רגשית. ונכון, הקריטריונים שלי מאוד מחמירים, אבל אני מאמינה שבעתיד ייקבעו קריטריונים להורות, והורים יחויבו ללמוד הורות, והולדה לא תהיה יותר תהליך אוטומטי, אלא משהו שנבחן ומ? טופל עמוקות. לאור מצב הילדים בימינו שרק הולך ומידרדר, אני מאמינה שעוד יבינו על מה אני מדברת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם