המקוללים חוזרים
פול ורלן, המשורר המקולל שירה באהובו המקולל רמבו, בתרגום חדש, ו-79 שנים למות רחל
- ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע
מי שיקרא, למשל, את שירו של ורלן "החרדה", בתרגומו של דיקמן, ימצא את המצע המושלם והאופייני של הבוז המוחלט להכל: ורלן כופר באלוהים ("איני מאמין באלוהים"), מואס באהבה("אהבה...שיפסיקו לי כבר לנדנד"), מזלזל בטבע ("דבר מכולך לא יסעיר את ליבי"), לועג לאמנות("אמנות, לה אצחק"), בז לשירה ("ואצחק לאדם ולקול מזמורים, לשירה"), ואת נפשו הוא מגדיר כ"לאה מלחיות, עייפה מלמות".
לכך כנראה התכוון דן צלקה מנוחתו עדן כשאמר לדיקמן, המצטט אותו במבוא, כי "בגיל שבע עשרה, מקמצ'טקה ועד לימסול, ורלן מעניין כל אחד". זהו ציטוט אנכרוניסטי, כמובן, כי ורלן מזמן לא מעניין אף אחד בגיל 17. הם מתעניינים הרבה יותר בליידי גאגא או בסרטונים הפארודיים על היטלר ביוטיוב, אבל ורלן, כדימוי, עדיין מזוהה עם המרדנות, ולא חשוב אם קוראים לך ביטניק או היפי או פאנקיסט.
ועם זאת, אין מה לעשות, ורלן התיישן, ולא מעט משורותיו נשמעות ילדותיות מדי (למשל, כשהוא מתאר את המוות במילים: "צולל וניחת המיפלץ! אהה, ציפורני הערפד!"), ואם המוזיקה הלשונית שלו עדיין מקסימה אולי בצרפתית, זה לא ממש מצליח לעבור בעברית. זה לא אומר שדיקמן לא מצליח לפעמים להעביר לנו את רוחו השובבה והצינית של ורלן, כמו בשורות הציוריות והמתנגנות הבאות על קברני המת, שחוטמם האדים מרוב עונג בגלל נדבות הכסף שהעטירו עליהם: "כל זה אז נדמה בעיני מקסים ביותר, באמת! / ואז, עגולים במעילים הקטומים, קברניו של המת/ שחוטמם על פניהם האדים הודות לנדבת-התשרים".
דיקמן אמנם עשה כדרכו מלאכה שקדנית מאוד ונאמנה מאוד, אבל נטייתו הכפייתית להאכיל את הקורא מפעם לפעם בחצץ מילוני, כדי לשמור על נאמנות לתוכן המקורי ולקצב, פוגעת לא אחת בנועם הקריאה. ודי להשוות שלוש שורות של ורלן בתרגומו לשלוש שורות מקבילות שתירגם ז'בוטינסקי לפני כתשעים שנה(!), כדי להיווכח שז'בוטינסקי פשוט ומקסים יותר.
הנה, כך נשמעות שלוש שורות מתוך "שיר סתיו" המפורסם של ורלן בתרגום דיקמן: "בדווי יגון,/ דהה,חדגון,/ ליבי רועץ", והנה אותן שורות ורלניות עצמן בתרגומו של ז'בוטינסקי: "ואל הלב/ חודר כאב/ וגעגוע". הקצב הוא פחות או יותר אותו קצב, אבל דיקמן, המעמיס שתי מילים משונות ונדירות
בהמשך השיר אמנם מוצא דיקמן כמה פתרונות יפים ("שעון יכה,/ ואזכר/ בזמן אחר/ ואז אבכה"), אבל כדרכו הוא נופל שוב ושוב למהמורת המילוניות שלו: "אלך, נפטר/ אל סער מר" (מה זה בדיוק "נפטר" בהקשר זה?), בעוד שז'בוטינסקי ממשיך לשמור על שקיפות וניגוניות: "ואז יטיל/ בלא שביל/ אותי היער". אין ספק: גם במקרה זה ז'בוטינסקי טוב יותר.
ועם זאת, כדרכו המלומדת, מספק לנו דיקמן מבוא מצויין והערות מעניינות על חיי ורלן ועל שיריו. ככה שהכרך הזה בסך הכל שווה בהחלט מקום במדפי השירה שלנו.
יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,/ מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף./ הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,/ מַבָּטָן יָהִיר.
רחל , המשוררת הראשונה והנפלאה שלנו, שמחר ימלאו 79 שנה למותה, מסבירה בשירה "ניב" (מתוך "בגני נטעתיך", שירי רחל בהוצאת "תמוז", אחת המהדורות המקסימות ביותר) מדוע היא מעדיפה את "הניב התמים כתינוק/ ועניו כעפר" על פני כל המליצות השיריות. שנים לא הבינו אצלנו את גדולתה של רחל, שכתבה בעברית מילרעית מדוברת, בשעה שבני דורה המשיכו לכתוב מילעיל. טענו נגדה (הלית ישורון, למשל) שהיא מוגבלת מדי, בלי להבין שאין דבר עמוק יותר מאמת הנפש שלה ומהפשטות הצלולה שלה (כמו מים שקופים אינסופיים), וכי מי שכתבה על עצמה ש"צר עולמה כעולם נמלה" דיברה אל ועל כל האדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם