כיפת הזהב: על "מתחת לכיפה השקופה"
אז מה כל כך מושך בכתיבה של סטיבן קינג? אולי אלה הפשטות והכנות, הדיוק והכוליות או העובדה שהוא מניח שהקורא שלו אינטליגנטי לא פחות מן הכותב. קינג גם אף פעם לא יפחיד את הקורא סתם בלי סיבה, יש לו עלילה מובנית והוא מתעל אותה בצורה מקורית ויעילה. וכך גם ב"מתחת לכיפה השקופה". רן יגיל ניסה, באמת ניסה לכתוב משהו רע. אבל לא הצליח
מה הוא חושב לעצמו, הקינג הזה, שאין עוד סופרים טובים בעולם מלבדו? אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. שוב נשאבתי כבן-תשחורת לפני שנים הקורא את ספריו הנודעים "עונות מתחלפות" (ארבע נובלות, זוכרים? משתי נובלות עשו סרטים נודעים: "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה") או "הניצוץ" (שסטנלי קובריק, הבמאי הענק עיבד לסרט מופתי עם ג'ק ניקולסון) אל בין דפיו של הרומן. מתברר שבזמן שאני קורא עשרות עמודים של רומן ממוצע, אני קורא מאות עמודים של קינג. האיש פשוט סופר מעולה, למען הקורא ירוץ בו, וזה המון בימינו.
מתווה העלילה הוא די פשוט ומובן כבר מעשרות הדפים הראשונים. בצ'סטרז מיל, עיירה מנומנמת במיין - מקום הולדתו של הסופר קינג וזירת ספריו - חיים אנשים רגילים את חייהם במסלול שנראה נוקשה וקבוע מראש. ואז, בוקר אחד, יורדת על העיירה כיפה שקופה של שדה כוח. בעת ירידתה היא חוצה בעלי חיים תמימים לשניים, למשל מרמיטה מסכנה, מכוניות ומטוסים מתנגשים בה ומתפוצצים, עשרות אנשים נהרגים ללא שום אזהרה כי רכבם - משאיות ומכוניות פרטיות - מתנגש בכיפה השקופה. דבר אינו יכול להיכנס או לצאת מבעד לכיפה הזו, פרט למעט אוויר. פרט זה חשוב, כי האוויר הוא פקטור בעלילה, מה זה פקטור, חצי דמות, ואפילו הקורא חווה חוויית חנק וחום לאורך הקריאה.
הרומן מאוכלס בעשרות דמויות, קינג טורח כמו במחזה למנות עבורנו בתחילת הרומן הֶעָנֵף הזה את הראשיות ברשימה ארוכה מאפיינת וממקמת. אבל אל דאגה, גם בלי הרשימה הנ"ל, אתם תשחו בדפי הרומן הזה כדולפינים במימי האוקיינוס.
הדמות הראשית, דייל ברברה הוא חייל משוחרר ממלחמת עיראק שנקלע לעיר. הוא כבר היה בדרכו אל מחוץ לעיירה בשל סכסוך, כשהכיפה שינתה את תוכניותיו. בימים הבאים הוא מוצא עצמו מתמודד מול ביג ג'ים רני, סוחר מכוניות ופוליטיקאי מקומי, במאבק אימתני על חייהם ונפשותיהם של תושבי העיירה
קשה לעמוד ולאמוד מה מושך כל כך בכתיבה של קינג. אבל אנסה: זאת הפשטות והכנות מחד גיסא והדיוק והכוליות מאידך גיסא. ומעל לשני הצדדים האלה מרחפת הכיפה מלאת הקרדיט שהוא נותן לקורא שלו - לא הרבה סופרי מתח וסופרים פופולריים עושים זאת - הוא פשוט מניח הנחת יסוד שמי שנמצא מעבר לקו הוא קורא אינטליגנטי לא פחות מן הכותב שנמצא במבחן תמידי אצל הקורא.
הסופרים נחלקים לכאלה שזורקים את מקל הכתיבה, את העט, ורצים אחריו, ויש כאלה שאצלם כל הקתדרלה בנויה לתלפיות, והם יודעים בדיוק איך יגיעו מ-א' ל-ת'. קינג שייך כמובן לסוג השני של הסופרים, אבל בתוך הסכימה אין חופשי ממנו ומה שאתה מצפה שיקרה, לא קורה, או תמיד קורה קצת אחרת, עם איזה טוויסט, ועוד לא דיברנו על חוכמת החיים המגולמת במשפטי המחץ האמריקאיים שלו, והיכולת הדוסטויבסקאית, לא פחות, לסיים את הפרק בדיוק ברגע המתח המתאים מבלי שאתה, הקורא, תחוש זילות וקריצה כאילו מישהו מנסה בכוח להרשים אותך.
וכמובן העובדה שהוא עוסק בפרה-פסיכולוגיה, בעל-טבעי, אבל תמיד מוצא פתרונות פשוטים, לעתים אפילו מדעיים, של קוסם, להתרת העלילה. אני תמיד אומר לעצמי, לעזאזל סטיבן, איך לא חשבתי על זה קודם, כמה עשרות דפים לפני, שוב הצלחת לעבוד עליי.
פעם ראיתי בטלוויזיה מלך אחד מתראיין אצל מלך אחר, לארי קינג מלך המראיינים ראיין את סטיבן קינג, הסופר שריענן ושדרג את ספרי האימה ואת תעשיית הסרטים הזו. בראיון סיפר קינג כי הוא כותב במשך שעות, רצוף, שמונה-עשר שעות, בלי הפסקה. כדי להישאר מרוכז הוא לוקח כדורי מרץ: את הירוק כעבור שעתיים, את הצהוב כעבור ארבע שעות, את האדום כעבור שש שעות - משהו מעין זה - כאדם כותב זה עשה עליי רושם נורא-הוד.
ואכן, לא משנה כמה תחקירנים יהיו לכם, ולסטיבן קינג יש תחקירנים - ככה זה כשאתה מקבל מיליוני דולרים מקדמה בשביל לשבת ולהתחיל לכתוב רומן - תמיד תיוותרו בסוף היום מול הצג החלק או הדף הלבן שעליכם למלא, וקינג ממלא אותו ברוב עניין. אני מבטיחכם נאמנה, קוראים יקרים, שאת מידת הריכוז והזמן הרב שהשקיע קינג בכתיבת הספר, אתם תחזירו לו ביי הוק אור ביי קרוק, תרצו או לא תרצו, בשקיעה של שעות אל תוך העולם שיצר. פשוט תיכנסו לזה ותתמכרו.
הברקה או החמצה? הברקה.
"מתחת לכיפה השקופה", סטיבן קינג, תרגום: אינגה מיכאלי, מודן, 1022 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם