פייפר קאט: הדון האחרון
"נקודת אומגה", מאת הסופר הפוסט-מודרניסטי האמריקני דון דלילו, הוא ספר מקורי מאוד ועוסק בשאלת הייצוגים, איך הדברים נראים בעינינו והאם יש לנו לאן ללכת. מדובר באחד הספרים המהנים והקולחים בשטח
מה כל כך פוסט-מודרני בדלילו ומדוע הוא מיוחד כל כך כמספר? ראשית, הוא אחד הסופרים המקוריים שאני מכיר. העלילות שלו תמיד מקוריות על גבול המופרכות ומתרחשות באופן מקביל, לא תמיד עם קשר ישיר ביניהן, והקורא נדרש, בלית ברירה ומתוך הכרח, למצוא קשר אנלוגי;
שנית, הוא כל הזמן – ירצה או לא ירצה – אובססיבי לגבי הייצוגים. לגבי המסמן והמסומן בעולם המשמשים מבחינתו בערבוביה ואין להפריד ביניהם – אין פוסט-מודרני מזה.
אריסטו לימד אותנו שהאמנות מחקה את המציאות – מימזיס. בא במאה ה-20 החוקר אריך אוארבך והסביר לנו בפרוטרוט בספרו הנודע הנושא את השם הזה כי הדבר אינו פשוט בעולם המודרני, ברומן המודרני, וכי חיקוי המציאות על דרך הריאליזם הוא בעייתי.
למשל, הזמן ברומן המודרני אצל וירג'ינה וולף, וילאם פוקנר או ג'יימס ג'ויס הוא זמן פנימי אידיבידואלי. כלומר האמנות לא יכולה כבר לייצג את המציאות אחד על אחד באופן אותנטי כבר במודרנה.
אצל דלילו, הפוסט מודרניסט היא אינה יכולה גם כן, אבל הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שאולי במסמנים, בסמלים, באמנות, ואולי באיזה מקום נסתר בעולם שבו נוכל למדוֹת (לשון מדיטציה) בשלווה, יש איזה קיום אלטרנטיבי – תקווה שסופה בדרך כלל כישלון מפואר, המוביל למפח נפש, להתבודדות, לבדידות ולאובדן.
דלילו הוא סופר של הנושאים הגדולים – הכול חברתי פוליטי, מן הפרט אל הכלל וחוזר חלילה. אין בכוונתו לספר לנו סיפור קטן ואינטימי על בני אדם, סתם כך, ללא מטרה מובהקת: ב"רעש לבן", למשל, הוא בוחן את פחד המוות של האדם המודרני בתוך תרבות האמריקנה אליה נקלע;
כפתולוג של ההיסטוריה האמריקנית החדשה הוא חוקר את מחצית המאה דרך ההיסטוריה של ארצות הברית ומשחק הבייסבול ההמוני ותרבות הפלסטיק ומלחמת וייטנאם בספר "תת-עולם", כשההנחה היא שמתחת לעולם שלנו יש תת-עולם חלוד שכזה כמו מבנה ישן, כמו קניון נטוש, שם, אי שם, בעולם שמתחת לכל הדברים הרוחש במחשכים – הכול מתחבר.
בספר "מאו II" הוא עושה זאת לטרוריזם באנלוגיה למעשה האמנות בכלל והספרות בפרט. ההנחה היא שפעם איש הרוח, הסופר, היה משפיע, והיום הטרוריסט הוא הקובע מציאות, כיוון שהתרבות אינה יכולה להכיל אותו והוא נותר בחוץ כגורם משפיע ומנגיד;
ואילו ברומן "קוסמופוליס" הוא יוצר הזרות באמצעות ייצוגים לעולם הבורסה, הגלובליזציה והכרך המודרני המיוצג על ידי הצעירים-העשירים, כאשר הגיבור שלו, אריק פקר, המהמר על היֶן היפני מתוך הלימוזינה שלו, חי במייד ובנייד ומבקש לרכוש הכול, אפילו לפרק ולהרכיב ולהביא לביתו את הקפלה של הצייר מארק רותקו.
ב"איש נופל" הוא עושה זאת לאסון התאומים כאירוע ממשי וכסמל, כי הדבר החרות בתודעתנו הוא אותם אנשים הקופצים אל מותם מתוך המגדלים הבוערים העומדים להתמוטט בשידור חי.
מה שהוא עושה לנושאים הגדולים בספריו הארוכים הוא עושה כאן בקצרה ובדרכו האגבית - תמיד ליד ובאמצעות הסמל ולא הדבר עצמו, משה צדדי ואגבי - למלחמת עיראק.
גם בנובלה הקצרה הזאת הוא מקורי מאוד ועוסק בשאלת הייצוגים, איך הדברים נראים בעינינו והאם יש לנו לאן ללכת, מוצא לגאולת הפרט והכלל. הנובלה נחלקת לשניים: סיפור מסגרת, פרק ראשון ואחרון, שכביכול מנותק מן הסיפור הפנימי הבנוי ארבעה פרקים ארוכים. אנחנו, הקוראים צריכים לעשות אנלוגיה בין שני החלקים כדי להגיע לשלמות יצירתית אחת.
בפרקים הראשון והאחרון שניתנת להן הכותרת "אנונימיות" אדם נחבא בין הצללים בגלריה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק וצופה במיצב וידיאו של הסרט "פסיכו" לאלפרד היצ'קוק המוקרן במהירות של שני פריימים
בארבעת הפרקים הפנימיים של הנובלה קולנוען צעיר מניו יורק – דלילו תמיד מפלרטט עם הקולנוע כאמנות המרכזית המייצגת של המאה ה-20 – נוסע לבית מבודד במדבר קליפורניה בניסיון לשכנע את אלסטר, אינטלקטואל בן 73, להשתתף בסרט דוקומנטרי. אלסטר, גיבור הנובלה, עדיין פגוע מתפקידו האחרון בפנטגון כיועץ בתכנון המלחמה בעיראק, מתבודד במדבר כדי להירגע ולחיות את "החיים האמיתיים" ולחוש את הזמן באופן שונה.
שם הנובלה "נקודת אומגה" יעזור לנו לקיים קשר אנלוגי בין שתי הסיטואציות, אותו גבר המביט במיצב של פסיכו – שאגב קיים במציאות כמו יצירות אמנות אחרות המוזכרות לעתים תכופות ביצירותיו של דלילו: "24 שעות פסיכו", זוהי עבודת וידיאו של האמן דגלאס גורדון – ואלסטר המתבודד במדבר בעקבות המעקשים בממשל והכישלון במלחמת עיראק, שעליו מספר הנובלה רוצה לעשות את הסרט הדוקומנטרי במרכזו הבעות פניו.
"נקודת אומגה" היא מושג שטבע פייר טייאר דה שארדן (1881-1955), כומר צרפתי ישועי, פליאונטולוג (חוקר מאובנים) ופילוסוף. אומגה היא האות האחרונה באל"ף-בי"ת היווני, ובעלת קונוטציה למימרתו של ישו: "אני האלפא והאומגה".
הכוונה היא שבניגוד לדארוויניזם, שתופס את האבולוציה כהתפתחות מקרית, מכניסטית שבה המתאים לסביבה שורד ומתרבה, טייאר סבר שישנה אבולוציה מכוונת. היא כוללת את הכול – מהחד תאיים עד לאדם ועד למערכת השמש והיקום כולו, ולפיה המינים משתנים ומתפתחים באותו כיוון בהתאם "לתוכנית-על" כתובה מראש.
האבולוציה מתכווננת אל "האחדות הסופית". כוח שמצוי במינים או מחוץ להם מניע אותם להשתנות ולהגיע למטרה נשגבת: "נקודת אומגה". במכתב לאחותו מרגריט כותב טייאר "המלחמה היא מפגש עם המוחלט". כלומר, הכול הוא חלק מתוכנית אחת גדולה.
והרי זה בדיוק חיפוש הגאולה הקדחתני שמחפשים שלושת הגיבורים בנובלה שלנו: הנחבא אל בין הפריימים במוזיאון, הקולנוען הביוגרפי ומתכנן מלחמת עיראק שפרש. כולם תרים אחר נקודת אומגה בתוך החומר הקיים עם איזושהי הצצה אירונית של דון דלילו מאחורי גבם, כי דלילו כסופר מפוכח, משאיר את החיפוש תמיד בתחום החומר. הוא לא ניו-אייג'י רליגיוזי כפייר טייאר דה שארדן.
דלילו תמיד ישתמש באייקונים של תרבות ויזר אותם (לשון הזרה וזרות) ממש כמו במיצב ובמיצג, כדי להראות את התרבות החלולה שלנו והמציאות הפגומה שבה אנו חיים. זה יכול להיות אלביס פרסלי למול היטלר כגיבורי תרבות בעלי יחסי תלות פתולוגיים עם אמותיהם ("רעש לבן");
זה יכול להיות ג'יי אדגר הובר ופרנק סינטרה כנציגיהם המתוחכמים של המערכת למול לני ברוס ומיק ג'אגר הכביכול מורדים ("תת-עולם"), וגם בנובלה הזאת הוא עושה שימוש בסלבס כגיבורי תרבות, הפעם אלה הגגים המוגזמים והקומיים של ג'רי לואיס כקומיקאי נודע, נציג התרבות האמריקנית למול הגיבור שלו, אחד ממתכנני המלחמה בעיראק, האינטלקטואל אלסטר.
התרגום של לאה ששקו, מי שערכה בעבר את הסדרה האיכותית "גוונים של שחור", קולח ומהנה. הייתי אומר שהספר הזה מומלץ מאוד. יותר מהברקה, הברקתיים.
החמצה או הברקה: הברקה
דון דלילו, "נקודת אומגה", ספרית מעריב, תרגום: לאה ששקו, 95 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם