ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: סרק! סרק!

מנחם בן מתעלק על יהודה ויזן שהתעלק על נתן זך. ולמה אין נפץ ב"נפץ"

ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע

מילה על יהודה ויזן המשורר, המבקר, העורך, המתרגם. צעיר איכותי ופעיל מאוד, אבל מבולבל למדי ובוסרי למדי בהבנות המשורריות שלו.

עכשיו תירגם ויזן איזושהי מסה דוקטורנטית שוממה לגמרי וישנה של נתן זך , ששמה העברי המגוחך הוא "אימאג'יזם ווורטיציזם" (סידרת דחק לספרות טובה, הוצאת עמדה) , ותוכנה  אפסי לחלוטין. בליל מילים שלא הולך לשום מקום ולא מוביל לכלום. ואגב, נניח שאנחנו יודעים מה זה "אימג'יזם" – אף אחד לא באמת יודע מה זה בדיוק "אימאג'יזם"  - אבל מה זה "וורטציזם", לעזאזל?

מדובר בתמצית של עבודת דוקטורט שעשה נתן זך באוניברסיטת אסקס שבאנגליה, שם גלה כ-11 שנה, בעיקר בשנות השבעים של המאה העשרים. גלה לא רק מן השפה העברית, צריך לומר (כי הלימודים ועבודת הדוקטורט נעשו באנגלית), אלא גם מעצמו במידה רבה, ובמקום המאמרים הנפלאים שפירסם זך בשנות החמישים והשישים,  בעברית ובלשון בני אדם, אנחנו מקבלים כאן ניסוחים אקאדמיים ופסבדו פואטיים מסורבלים ומיותרים להפליא מסוג "שני אימאז'ים חזותיים מייצרים את מה שניתן לכנות – אקורד חזותי".  וואלה? למה להטריח אותנו בניסוחים מסוג זה? למה לקשקש?

אני לוקח, כמובן,  בחשבון שהאחריות על הניפתלות היתרה והסתומה של חלק מהניסוחים מוטלת על המתרגם הצעיר. אבל גם אם זך הוא האחראי הבלעדי, אין לי כל טענה אליו. הרי הוא  לא רצה לחזור ולפרסם את זה. אבל זה לא עזר לו, כידוע. ויזן התעקש ופירסם (בטענה שקיבל רשות מהוצאת פינגווין).

אבל  למה בכלל להטריד את הקוראים במסה מעין זו, שאין שום סיכוי שתיקרא על ידי מישהו בהתנדבות? יש לכך רק סיבה אחת: ויזן הצעיר, הכישרוני, הבוסרי  והחלול עסוק באובססיביות לא מודעת בעשיית רושם מסוג מסויים מאוד. 

נדמה לו משום-מה כי אם יוציא לאור כתבים בלתי-קריאים למיניהם, הוא ייראה כתופר בגדי המלך החדשים, המיועדים כידוע לחכמים בלבד. כך גם,אגב, ניראים רוב שיריו: מלמול סתום מטבעו, בעל אופי יונה וולכי, אם גם בארומה ארכאית,  אבל בלי העוצמה הפנימית האמיתית, הרוחנית, המופלאה של יונה וולך, שכתבה בסך הכל ,עם כל סתימויותיה המכשפות, בעברית מדוברת. 

הנה כמה שורות של ויזן, למי שלא מכיר את הסגנון: "ויתר חיות מוליכים לשחיטה /וי, הלהב הילכתא חֻטָּא/  ונפשט הפרצוף ואוחסן בספרים".  

לא שאין כאן כישרון לשוני וקיצבי מסוג מסויים. בהחלט כן. אבל מי יכול לקרוא ולעכל את המילמול הארכאי המצחיק הזה?  אילו היו ליהודה ויזן שנות חיים כפי שיש לי, הוא היה יודע שעשו את זה קודם, לפניו.

דן מירון הצעיר, למשל, הוציא בנעוריו ספר שירה סתום לחלוטין, מילונאי לחלוטין בשם "תולדי קיץ", שנקרא היום כמו בדיחה רטושית (כי רטוש פלירטט קצת עם הסגנון הזה). והוא לא היה היחיד. יש מין מצב נעורים כזה. צריך להיגמל ממנו במהירות.  

אני לא רוצה להמליץ על סמים לא חוקיים,  אבל טריפ טוב יעזור כנראה לויזן להתקרב לעצמו. בינתיים, יהודה,  אתה בגלות. 

ובינתיים הגיע אלי בדואר עוד פירסום צעיר: מעטפה ארוכה ובתוכה עיתון ספרותי צר, ארוך ודל למראה  הקרוי "נפץ" (בעריכת אמיר מנשהוף) , גליון מספר 13 (!),  ועל שערו המילים המבטיחות:"גליון מלחמה".

אלא שאין כאן כלום. לא נפץ ולא מלחמה. יש כמה שירים סימפטיים עד בינוניים, לא יותר מזה, לא פחות

מזה, של כמה משוררים צעירים (יעקב אלג'ם, טלי צ'ופצ'יק - זה השם, בחיי, ולא מהצ'ופצ'יק של הקומקום - מיתר מורן ועוד. הכי מפורסם כאן כמדומה הוא מתי שמואלוף). ויש עוד כמה רשימות חובבניות וטיוטתיות בענייני שירה, כתובות בידי העורך, אבל איפה הנפץ? ונגד מי המלחמה? לא הבחנתי בכלום. 

השורות הכי יפות בעברית:

אַתָּה כָּלֶה/ לְאַט, לֹא מְיַחֵל לִכְלוּם./ רַק הַמֵאוּן לִקְלֹט אֶת הַקּוֹלוֹת / הַמְחַזְּרִים בְּתֹקֶף מִתְחַנְחֵן/ לִמְכֹּר לְךָ סְחוֹרוֹת מְקֻלְקָלוֹת/ מַחְזִיק עוֹד מַעֲמָד וְלֹא נוֹתֵן.

מאיר ויזלטיר בשיר "סטנזות" (כלומר, בתי-שיר)  מסביר לנו בספרו "מכתבים" (סימן קריאה, 1981) שהדבר היחיד שעוד מצליח להחזיק אותו בחיים מבחינה אינטלקטואלית  ולהביא אותו למצב חיוני של התנגדות, זה הנסיון למכור לו סחורות שיריות ורוחניות מקולקלות. טוב לפעמים שיש אופוזיציה כמו ויזלטיר בסביבה. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה