ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: רק נוצות

רוב ספרי הקלאסיקה הישראלית בהוצאת ידיעות ספרים מתאפיינים בשיממון מכובד, ושתי תשובות לגבריאל מוקד

הוצאת ידיעות ספרים החליטה החלטה מבורכת, להוציא את סדרת הפרוזה הישראלית הקנונית. אבל כמו סדרת עם הספר היהודית שלה, גם כאן הבחירה עצמה, ברובה, לקויה, משעממת ונטולת רעננות.

- תובנות השבוע של מנחם בן

עד עכשיו הופיעו בסדרה זו שישה ספרים, כולם בעלי שם ומוניטין, אך על פי רוב נטולי קריאות אמיתית. הרי אין הרבה ספרים משעממים כמו למשל "מסע עד תום האלף" של א.ב.יהושע, וקשה להתפעל היום גם מ"מיכאל שלי" הענוג, המלנכולי, הספרותי והאיטי של עמוס עוז הצעיר (המושפע עדיין מאוד מעגנון), ו"בדרך אל החתולים" של יהושע קנז הוא מסע ספר טרחני ביותר אל הזיקנה הסיעודית הפארנואידית, ו"זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון הוא קולאז' משפחתי אזוטרי, מאוהב בעצמו, פטפטני בלי גבול וקטוע (ולכן בלתי קריא למדי). רק "נוצות" של חיים באר עדיין נקרא בעונג פשוט, חם ואמיתי.

אז מה כן הייתי מציע להוציא לאור? ספרי קריאה כייפיים, אמיתיים, ויש כאלה בספרות הישראלית, בעיקר ספרי סיפורים ונשים, שהסדרה הזו כמעט מדלגת עליהם בינתיים. למשל, ספר הסיפורים הראשון של רונית מטלון, ובו הסיפור הגדול "שנתיים". או "חירבת חיזעה" ו"השבוי" של יזהר. או הסיפורים הקצרים המופלאים של ניסים אלוני. או הרומן הצעיר "קציצות" של אילן הייטנר (כן, כן).

או "האשה מן הסיפורים" של רון ברקאי, או הסיפורים הקצרים של יעקב שבתאי ("הדוד פרץ ממריא"). או "סיפורי חיפה" של יהודית קציר. או "מתחת לקו העונג" של חגי דגן, או "בעינים עצומות" של רינה פרנק מיטרני (כן, כן, אתם יכולים לעקם את האף. רק תיזהרו שלא יישאר עקום), או למשל, "מיה מיה" של סוזן אדם. או למשל, "אני אנסטסיה" של אלונה קמחי. או למשל "את בתקופה טובה"  של תמי גלבץ. אתם מבינים את הפרינציפ? ספרים עם פחות שכבת מכובדות, אבל שכיף באמת לקרוא בהם. אחרת הרי אין טעם.

פרופ' גבריאל מוקד, שאף אחד לא יכול לקחת ממנו את זכויותיו הגדולות בגילוי ובטיפוח המשוררים הגדולים ביותר בשירה הישראלית, תקף אותי בשבוע שעבר פעמיים, בשתי במות, פעם ב-ynet (בתגובה על טענתי החוזרת כי שירה חייבת להקסים, וכי אחרת אין בה כל עניין), ופעם כאן, במדור זה, כשטען שגיליתי את המשוררים הישראליים הגדולים תמיד באיחור (ביניהם הוא מונה את יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיה בז'ראנו וחזי לסקלי).

אשיב תחילה לטענה האחרונה: ראשית, גם היום עוד לא ממש גיליתי את הורביץ, בז'ראנו ולסקלי.  אמנם אני הפניתי למוקד את מאיה בז'ראנו, שהשתתפה בסדנה לשירה שערכתי בראשית שנות השבעים עם יהודה עמיחי באוניברסיטה העברית. כלומר, גיליתי אותה למעשה הרבה לפניו, אבל גם היום אני מחשיב אותה קצת פחות ממנו. בעניין יאיר הורביץ העניין בכלל מופרך: גם היום אני מזלזל ברוב שירתו האפיגונית. אהבתי תמיד רק חלק משירתו המוקדמת. ובעניין לסקלי, אני רחוק מלהיות מוקסם משירת הכלום האבסורדי, הקרה כקרח ומעוקרת הרגש שלו.

אפילו ביחס ליונה וולך, האמת של מוקד חלקית מאוד. אני דווקא הייתי מראשוני משבחיה בעיתונות, עוד בשנות השישים והשבעים, אבל נכון שהבנתי את מלוא גדולתה רק אחרי מותה. 

ובענייני השיר המקסים: אין שום סתירה בין שיר מקסים לשיר עמוק, כפי שמוקד מנסה להציג את הדברים. כל העניין הוא שאם מלכתחילה איננו מוקסמים משיר (והרי רוב השירים רחוקים מלהקסים אותנו), אין לנו בכלל עניין לעסוק בו. לכן, מה שלא מקסים מיד כשירה, פשוט איננו קיים מבחינתנו כקוראים. אבל מה שהקסים מיד יכול להיות בעל משמעויות עומק אינסופיות אחר כך.

במשך שנים, מנעוריי, זכרתי בעל פה את שירו המופלא של אלתרמן "עוד חוזר הניגון", ובכלל לא עסקתי במשמעותו. רק ניגון המילים והמוזיקה היפנט אותי. רק כעבור שנים ארוכות, פירשתי אותו בהרחבה והסברתי מה משמעותו העצומה. כל זה לא היה קורה אילמלי נתפסתי לו עד קצה הנפש מלכתחילה, גם בלי להבינו. יש מבין?

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת

על פי התאריך העברי (ט' באב תר"ע) כבר מלאו בשבוע שעכר מאה שנה להולדתו של הנפלא מכולם, נתן אלתרמן. כאן בשורות המפורסמות מתוך הספר הכי מאוהב בעולם, "כוכבים בחוץ" (הקיבוץ המאוחד).

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה