ארמדיל אנושי: פרידה מהסופר רודולפו פוגוויל
רודולפו פוגוויל היה סופר, פרסומאי מחונן, חלוץ השימוש במחשבים בארצו, משורר, בעל דעה, אב מסור, שחיין, מעשן כבד, ספן, מוזיקולוג אוטודידקט, כוכב-שביט ספרותי, חיית רחוב, אמן מעודן וגם סוציולוג. יורם מלצר, שתרגם לעברית את ספרו "ארדמילים" נפרד מהאומן שהלך השבוע לעולמו
אך זו הייתה רק תחילת הדרך שלי במחילה של הארמדיל - קשה ומחוספס בחוץ, רך ורגיש בפנים - שהיה לחבר יקר, חבר שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון, בגיל 69. כשסיימתי את התרגום לעברית, פניתי לעורך מוסף התרבות בעיתון El País באורוגוואי, שאני כותב בו דרך קבע, וביקשתי ליצור קשר עם פוגוויל, אם הדבר אפשרי. קיבלתי את כתובת האימייל שלו, ופניתי אליו. בכבוד, בזהירות, בלי לדעת מי האיש מאחורי הספר המופלא שזכיתי לקרוא ולתרגם. התשובה הגיעה מיד: "אז אתה היהודי שמתרגם אותי בישראל. כשהספר יתפרסם, תדאג שישלחו לי עשרים עותקים מהמהדורה העברית. כמו כל אנטישמי טוב, יש לי עשרים חברים יהודים, ואתן להם לבדוק את הגרסה העברית".
השבתי לו מיד ואמרתי שאני כנראה אנטישמי גדול ממנו, כי אין לי אפילו עשרים יהודים שאני יכול להחשיב אותם לחברי-אמת שלי. כך החלה חברות עזה, מבעבעת ומלאת ניצוצות, חברות שהתנהלה בהתכתבות אלקטרונית והגיעה לשיאה בחודש דצמבר 2009, כשנפגשנו פעמים אחדות בבואנוס איירס. זכיתי בפוגוויל למעט יותר משנה, וכל דבר שאמרנו, כל מלה שהמצאנו ביחד, כל רעיון שהעלינו, שב אליי בחמש בבוקר של יום ראשון, כשנודע לי דבר מותו. אכן, חיים שלמים חלפו לנגד עיניי, חיים בשנה.
מה לא היה בהתכתבות הזאת. משחקי מלים בספרדית, ערבוב של שפות שונות - פוגוויל שלט בלא מעט לשונות - עקיצות על המצב בישראל, סרקזם על הפוליטיקה הארגנטינית הכאוטית, בדיחות ביידיש (כן, גם זה!), החלפת זכרונות ילדות משני צדי האוקיינוס, שיחה נמשכת על אסתטיקה של ספרות וגם דיון בשאלות הרות גורל כגון האם אפשר לחמם ביצת עין במיקרוגל, לילד שחזר מאוחר ממסיבה ומתעורר לארוחת בוקר בשעת צהריים.
הסופר הדגול, החולה, גידל בביתו שני מתבגרים, ממערכת יחסים מאוחרת עם אישה שהסכימה שאכן, הוא יהיה להם הורה טוב לאין ערוך ממנה. פוגוויל, הילד הנורא, הנער הנצחי והקול המרדני של הספרות בארגנטינה
ואז הזדמן לי לנסוע לארגנטינה. פוגוויל חיכה לי ברעבתנות של מי שרוצה להמשיך בדו-שיח פנים אל פנים. הגעתי למלון והסתבר שהוא פוקד אותו מזה יומיים, תובע כדרכו לקבל תשובה ברורה לשאלה "איפה הציוני שצריך להתארח כאן?”. נפגשנו. לא לפני שהוא בילה שעות אחדות בניסיון עיקש להעביר לי יתרת-זכות מהטלפון הסלולרי שלו לטלפון המקומי שהיה בידי. בארגנטינה המוטרפת, מעשה כזה הוא שיא האינטימיות. אמרתי לו שהוא יידישע מאמע. הוא לא הכחיש.
ארגנטינה, ארץ של הגירה ובדיון, של זהות מומצאת וסיפורים מופרכים. כך שאלתי אותו למקור שם המשפחה שלו, Fogwill. והוא השיב: "נראה שאבותיי היו אנגלים, מאזור דבון. ושם הם התגוררו ליד באר שהייתה נעלמת בערפל, לכן fog חבר ל-well ויצא בסוף פוגוויל". הוא אהב להיקרא "פוגוויל", וטען שכך יזכרו אותו לאחר מותו. כמו את גתה, כמו את מוצרט, כמו את סטלין, כך אמר, והוסיף: "אבל אומרים שבעצם מקור שם המשפחה שלי הוא בכלל פוגל, ושאבותיי היו יהודים שבאו מארצות השפלה לאנגליה, כשאסור היה ליהודים לגור שם, ולכן הם שינו את השם לאיזה קשקוש אנגלי... מי יודע איזה סיפור נכון... לך תסמוך על ארגנטינאים".
סיפרתי לו שהיה לנו סופר עברי גדול בשם פוגל. הוא הניף אצבע מנצחת ואמר: "אתה רואה?", והייתה נסיעה לילית מטורפת במונית בבואנוס-איירס, כשפוגוויל מנווט את הנהג המבוהל נוכח כנופיות המפגינים המקצועיים השולטים ברחובות פריז של אמריקה הלטינית. "תראה אותם, את הרעבים שגידלנו כאן. רעבים לתפארת: תראה אילו שרירים יש להם", העיר בעודו בוחר רחוב צדדי, לחמוק מהאנרכיה השוררת בעיר שאהב יותר מכל.
והוא התעניין מאוד לדעת כיצד "שרדתי" את תרגום "ארמדילים" - סיפור מדהים המתרחש במלחמת פוקלנד בין ארגנטינה ואנגליה, רומן שהוא כתב על מלחמה שעליה לא ידע כמעט דבר, שכן המשטר הצבאי בארגנטינה הטיל צנזורה חמורה. כתב באפלה והטיל אור על המציאות עד כדי כך שהוא נחשב לנביא ואגדות נקשרו סביב כתיבת הרומן הזה, שהיה לקלסיקה עולמית. חבורה של חיילים ארגנטינים, עריקים וכאלה שנחשבים למתים, חופרת מקלט בצורת מנהרה בצלע הר סלעי, במטרה לשרוד את החורף, עד סוף המלחמה.
השמאל בארגנטינה קרא את הספר כמניפסט פציפיסטי. הימין ראה בו מסמך פטריוטי. ופוגוויל? “כתבתי סיפור על מלחמה", הוא אמר. "מצב בסיסי, אופייני וקבוע של המין האנושי". סופר, פרסומאי מחונן שבשנותיו האחרונות התפרנס מייעוץ לחברת ממתקים, חלוץ השימוש במחשבים בארצו, משורר, בעל דעה, אב מסור, שחיין, מעשן כבד, ספן, מוזיקולוג אוטודידקט, כוכב-שביט ספרותי חסר מעצורים, חיית רחוב, אמן מעודן, וגם סוציולוג בהכשרתו. רודולפו אנריקה פוגוויל. חבר נדיר ואמן גאון שספרו "ארמדילים" חייב להילמד בכל בית-ספר תיכון בעולם. גם בארץ היהודים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם