לרוץ איתו: על הספר החדש של הרוקי מורקמי
"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" מאת הרוקי מורקמי הוא יומן סוחף על מסירות, אהבה וחתירה בלתי נלאית למטרה. מי היה מאמין שאפשר למצוא כל כך הרבה עניין בספר על ריצה
התובנה השחוקה לעיל הדהדה בראשי בשעה שקראתי את ספרו החדש של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (וכן, גם הוא משתמש בקלישאה זו).
מורקמי, סופר יפני נודע שסיפק לעולם הספרות את היצירות "יער נורווגי", "אחרי החשכה" ועוד רבות וטובות, חורג פה מסגנונו מהדרמטי ופונה לדרך סמי אוטוביוגרפית. ספרו החדש, ששמו שאול מספר של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", הוא למעשה יומן אישי בו מורקמי מפרט את יחסיו עם תחביב ספורטיבי שמלווה אותו לאורך חייו – ריצה למרחקים ארוכים.
ספר שלם על ריצה, נשמע כמו רעיון משעמם למדי. אולם, כמו שהספר מוכיח, כשאתה אוהב משהו (וההשאלה של השם מספרו של קארבר מוכיחה שאכן מדובר באהבה) ניתן לכתוב עליו עם מספיק רגש, תשוקה ועניין כדי למלא 185 עמודים גדושים וסוחפים.
לחתור למטרה. הרוקי מורקמי
מאסאו קאג'יאמה
עטיפת הספר יח''צ
מורקמי שואף לרוץ במרתון של ניו יורק, 42 קילומטרים מפרכים שעוברים בין הגשרים והשדרות של העיר האמריקאית. זהו למעשה סיפור המסגרת של הספר, למרות שאין כאן הרי ממש עלילה.
בדרך להגשמת מטרתו מספר לנו מורקמי על אימוניו, המחשבות שלו בזמן הריצה, הטכניקות שפיתח כדי לשרוד את המסלולים הארוכים, ה"אני מאמין" שלו בכל הנוגע לספורט והקשיים הנפשיים והפיזיים בהם
נתקל במהלך הדרך.
במהלך הספר יש לא מעט פילוסופיית חיים, שגם הקורא שאינו אצן יכול להתחבר אליה. סגנונו של מורקמי הוא מאופק ואינפורמטיבי, ואם זאת קריא מאוד ומעניין. תרגומה של עינת קופר מיפנית מצליח להעביר את מחשבותיו הקולחות של הסופר, שמספר לנו סיפור ללא יומרה, ללא ניסיון הטפה וללא גאווה מיוחדת. פשוט ספר על ריצה.
אי אפשר לומר שהספר עורר בי רצון לנעול נעליים ולצאת להקיף את השכונה מספר פעמים. הוא כן השאיר אותי עם תחושת נינוחות ושמחה, ובעיקר הערכה גדולה כלפי הסופר ואנשים כמותו באופן כללי, שעושים את מה שהם אוהבים ולומדים בדרך על איפוק, סבלנות, מסירות וחתירה בלתי נלאית למטרה, תהיי זו אשר תהיה.
"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר, כתר, 185 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם