ואמות ואוסיף ללכת: 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן
הוא סבל מקשיי פרנסה, אבל נתן כסף למאות נזקקים. היה שתקן גדול, אבל אחרי הכוס השלישית ידע להעליב בלשון חדה כתער. כעס על הביקורת של נתן זך, אבל הציל את חייו מסכין של סרסור. בשנים המכריעות של צמיחת המדינה הוא היה המצפון המוסרי של האומה. ובשיאו, נגע ביופי השמימי של העולם. במלאות מאה שנה להולדת נתן אלתרמן מסביר מנחם בן מה הופך אותו לגדול המשוררים העבריים בעת החדשה
תחושת גדולתו הנדירה של אלתרמן - שהיה לא רק אחד מגדולי השירה במאה ה-20 (בהשוואה לאליוט, פאונד, רילקה, מי שאתם רוצים), אלא גם אחד ממכונניה החשובים ביותר של הרוח הישראלית - לא ממש עברה לציבור. אבל ככה זה בעולם שבו אנחנו חיים. העם מתעניין בטוטו ובלוטו, בבורסה, בתוכניות הבידור בטלוויזיה. ילדי ישראל לא יודעים להגות נכון או להקריא נכון משפט מנוקד (כי לא לימדו אותם ולא תרגלו איתם את סימני הניקוד), ואם התנ“ך העברי האלוהי, ספר הספרים של העולם, איננו עומד במרכז חיינו, כפי שצריך היה להיות, מה לנו כי נלין על החגיגה הצנועה מדי שנערכה כאן לאלתרמן?
אנחנו חיים במה שברטולד ברכט, גם הוא מגדולי השירה במאה ה-20, כינה "זמן רע לליריקה", בארץ ובעולם. זמן רע בוודאי לשירת החרוז שאפילו המיעוט הזעום הקורא אצלנו שירה, איבד את הזיקה אליה (כי הזיקה אליה דורשת הכשרה שאבדה לנו). ואלתרמן כתב כל ימיו בחרוזים מופלאים, ובניגוד לשלונסקי, לאה גולדברג, רטוש, אלכסנדר פן ושאר משוררי החרוז בני דורו, שנענו לרוח התקופה, וכתבו בשנותיהם המאוחרות שירים נטולי חרוז - אלתרמן מעודו לא בגד בחרוז. אז לך תסביר מי זה אלתרמן לדור שכבר לא יודע לשמוע חרוז.
אין ספק: רק תיקון עצום, גורף, מהפכני בכל מערכות חיינו, בראש וראשונה בתחום החינוך (ולפני הכל, בתחום לימוד העברית והתנ“ך והשירה), יכול לאפשר הבנה אמיתית גם של אלתרמן. אולי צריך לחזור לשיטת הלימוד שבה למד אלתרמן עצמו בגימנסיה העברית "מגן דוד“ בקישינב, ולפניה בבתי הספר העבריים ובגני הילדים העבריים בורשה ובמוסקבה ובקייב. הרי אביו, יצחק אלתרמן, ייסד גני ילדים עבריים בערים האלה, ושם לימדו עברית נפלא. כן, שם, "בפולניה וברייסין", בורשה ובקייב ובקישינב ובמוסקבה הרחוקות בזמן ובמקום, ידעו ללמד עברית הרבה יותר מכפי שיודעים אצלנו במדינת ישראל.
מאוקראינה באו מיטב יודעי הספר והעברית שלנו: ביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם, ז‘בוטינסקי, וגם אלתרמן. אף אחד מהם, ברוחב השכלתו העברית, לא יכול היה לגדול בתוך בית הספר הישראלי היום, שהמקסימום העברי שהוא יכול להצמיח הוא מישהו כמו אתגר קרת, שהמילים העבריות הראשונות שהכיר הן בטח "במבה“ או "סקטבורד". בכל מקרה, צריך לקוות, למען כולנו, כי בחגיגות ה-200 להולדת אלתרמן, יבינו גם הנשיא וראש הממשלה של אותו זמן, כי לא פחות מהרצל, לא פחות מאליעזר בן-יהודה, לא פחות מבן-גוריון - אלתרמן ראוי לחגיגת אהבה גדולה. לא למענו, אלא למען עצמנו.
כדי שנזכור ונזכיר לעצמנו את טעם חיינו במיטבם בארץ הזאת. אלתרמן בשיאי שירתו הוא חיינו במיטבם, טעם חיינו במיטבם. בין השאר, משום שאלתרמן היה איש מוקסם מהעולם, ומה יפה יותר מלהוריש לנו ולהדביק אותנו בטעם האהבה הגדולה הזאת לעולם:
מָה דָּבַקְתִּי בָּךְ, תֵּבֵל.
שָׁוְא לִפְרֹק אוֹתָךְ נִסִּיתִי
מָה חִכִּיתִי לָךְ עִם לֵיל
כְּתַלְמִיד לְגִימְנַזִיסְטִית
אז מה הופך את אלתרמן לגדול יותר מביאליק, גדול יותר מטשרניחובסקי, גדול יותר מאורי צבי גרינברג ומעמיחי ומדליה רביקוביץ‘ ומזך ומאבידן? ובכלל, איך מודדים משורר? איך משווים משורר לאחר? מה קובע את גדולת השירה? עוד נעסוק בהשוואה בין ביאליק לאלתרמן.
בינתיים נאמר רק כי חלק מרכזי מגדולתו של אלתרמן מונח גם בשירים הכי נגישים והכי פשוטים, אם גם הבלתי רגילים ביופיים ובתחכומם: הפזמונים מצד אחד ("בכל זאת יש בה משהו") ו“הטור השביעי“ מצד שני ("מגש הכסף"). כל זה לצד השירים הסתומים ביותר, אבל גם המוזיקליים ביותר, שלא צריך בכלל להבין אותם כדי להבין אותם. ולכן גם הם פשוטים בעצם.
די לשמוע את המוזיקה ואת הצבע של המילים ("כַּעֲלוֹת נחשול זוֹהֵר/ גַּחְתְּ אֵלַי לִקְרַב ביניים/ בָּךְ גולגלתי כְּעִיוור/ ברחובות מְלֵאֵי עיניים"). ננסה גם להסביר איך נהפך דווקא האיש הזה, אלתרמן, מחבר "כוכבים בחוץ“ ו“הטור השביעי", לא רק למשורר האהוב ביותר, שהקסים וכישף בשירתו את דורו ואת הדורות אחריו, אלא גם למצפן האומה בשנים הכי מכריעות של צמיחת העם והמדינה, ואיך אפשרו חייו ותולדות חייו והתקופה שאליה נולד ובה צמח, את הפלא הגדול של שירתו? זהו עניינה של כתבה זו.
בינתיים נאמר רק כי ההתאהבות הזאת בעולם ("מה דבקתי בך, תבל"), היכולת לשאוב אושר אינסופי מהעולם, גם לצד הבעיות הגדולות ביותר וגם לצד הייסורים הגדולים ביותר, היא אחד ממוקדי
ובכלל, מי עוד היה מאוהב ככה בעולם, בישראל, בארץ ישראל, בתל אביב, בלשון העברית, בלוחמי ישראל, בנשים, בשוק, בתימנים, בבן-גוריון, באליעזר בן-יהודה, במשה דיין כו‘ וכו‘ וכו'. אין סוף לאהבות אלתרמן, שנמשכות איכשהו גם אחרי מותו, כפי שהבטיח ב“כוכבים בחוץ": "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת".
בספרות ובשירה שרובה מתלונן, מתאונן, מיוסר, אלתרמן היה עוף נדיר. מעולם לא כתב על עצמו במונחים של אומללות. ויותר מזה: הוא ממש נגע באושר השמימי, המיסטי, מהסוג שאיננו מוכר לרוב בני האדם, בוודאי לא לנתן זך, שקטל את "כוכבים בחוץ“ משום שלא הבין את האושר שאלתרמן דיבר עליו. ממש כשם ששומעיו של הנביא יחזקאל מן הסתם לא ממש הבינו כשאמר: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים". הם לא ראו. אז מה הם יודעים?
לפני שנמשיך לתוך שירתו, הנה כמה עובדות ואנקדוטות, שאולי ידעתם ואולי לא, על אלתרמן. הסדר כמעט מקרי. הדברים לקוחים בעיקר מספרו רב העניין של דן מירון על אלתרמן, "כפלא היוולד פרפר מן התולעת“ (האוניברסיטה הפתוחה), ומספרו הנפלא של יעקב אורלנד, "נתן היה אומר“ (הקיבוץ המאוחד), ומספריהם של מנחם דורמן, הביוגרף הכמעט רשמי של אלתרמן, ונתן זך, בספרו האוטוביוגרפי (גם שני האחרונים, בהוצאת בקיבוץ המאוחד).
הכוונה היא לתפוס משהו, לא הרבה יותר ממשהו, מאישיותו ומאופיו, וכל זה לפני שנגיע לעיקר. והעיקר הוא עצם שיריו, כי בהם, ולאו דווקא בחייו עצמם, קרה הנס האמיתי. ואותו בעיקר צריך להבין, מתוך השירים עצמם. אז הנה קצת עובדות תחילה:
1. יש לנו תיש. אלתרמן, שנולד בורשה ב-1910, אמנם עלה לארץ רק בגיל 15, אבל הוא ממש נולד בתוך העברית. אבא שלו, יצחק אלתרמן, היה איש עברית מוחלט. בין השאר, הוא חיבר את שיר הילדים הידוע "יש לנו תיש/ לתיש יש זקן/ ולו ארבע רגליים/ וגם זנב קטן", כחלק משירי המשחק העבריים שהציע לילדי הגנים בגולה במסגרת פעילותו כמנהל גני ילדים עבריים בפולין וברוסיה. אגב, מי שניהל עם יצחק אלתרמן את פעילות גני הילדים העבריים בגולה הוא לא אחר מיחיאל הלפרין, אביו של יונתן רטוש, שגם הוא נולד בפולין אבל בעצם בתוך העברית.
שנים אחר כך התנהל מאבק שירה מחודד במיוחד על כתר השירה והעברית בין אלתרמן לרטוש ("בת זונה העברית, בת זונה"), שעליו סיפר יעקב אורלנד בספרו "נתן היה אומר". הרקע הלשוני העברי של אלתרמן חשוב, כדי להבין כמה נכון צלצלה לשונו העברית (וגם לשונו של רטוש) לאוזן הישראלית לעומת לשונו של ביאליק. רטוש נהג לומר שהייתה לו רק שפת אם אחת. כך גם אלתרמן.
אבא של אלתרמן, שמת ב-1939, עוד זכה לראות את בנו בתהילתו הגדולה לאחר הופעת "כוכבים בחוץ“ ב-1938. ספר שלא היה כמוהו לכישוף הקוראים. והרי זה סוג של צדק אלוהי שיצחק אלתרמן זכה לראות את כל זה לפני מותו, כי האב הזה, שניהל עוד בורשה בית ספרותי עברי פתוח ונדיב מאין כמותו (בו התארח בין השאר במשך חודשים ארוכים גנסין בחוליו), היה הדמות העברית המרכזית בחייו של אלתרמן. ולדעת הביוגרפים של אלתרמן (בעיקר מנחם דורמן ודן מירון) הוא היה דמות היסוד בחיי המשורר. בוודאי בצעירותו.
2. הנדיב הגדול. עניין אחר, ועדיין מהותי מאוד, שמעטים יודעים על אלתרמן: למרות עוניו הבסיסי, הוא היה צדיק נסתר, שהעביר כסף למאות אנשים נזקקים, תמיד בחשאי, ובאמצעות מישהו שלישי. הנה מה שכותב על כך פרופ‘ דן מירון ב“כפלא היוולד פרפר מן התולעת": "ה‘צדיקות‘ של אלתרמן, מסירותו האמיתית לעלובי החיים - הגיעה ברבות השנים, בימי פרסומו והשפעתו הגדולים, לדרגה של עיקרון מוסרי ושל קיום מצווה, שהמשורר היה אדוק בה לא פחות משיהודי חרד אדוק בקיום מצוות התורה". ולצד הנדיבות הגדולה, אלתרמן היה גובה, לדברי דורמן, שכר גבוה במיוחד עבור עבודתו, אף פעם בלי להתמקח (טוב, יכול להיות שרק דורמן הקיבוצניק חשב שמדובר בסכומים עצומים), כעין דרך רובין-הודית להעביר את הכסף מהעשירים לעניים.
3. אלתרמן מציל את זך. אלתרמן הגן בגופו ממש על נתן זך, יריבו ותוקפו הגדול. זה קרה ככה: היה ערב אלכוהולי ב“קוויקי בר“ באלנבי בשנות השישים, שם נפגשו במקרה אלתרמן וזך, וגם כמה זונות וסרסוריהן שנהגו לשבת שם. אלתרמן קם ודיבר, גם הזונות רחשו בדיבור, ואז זך קם וצעק מילים שאסור לצעוק בבית זונות: "זונות, תשתקו! אתן יודעות מי מדבר?". בתגובה הסתער על זך אחד הסרסורים, "ובידו סכין ומזלג שכוונו ישר לחזי", מספר זך בספרו האוטוביוגרפי. ומי התייצב בין זך ובין הסרסור? ניחשתם נכון: "אלתרמן, בכבודו ובעצמו, הטיל את גופו בין התוקף וביני, ובכך אולי הציל את חיי". כך מעיד זך עצמו. מה אתם הייתם עושים במקרה כזה? מה חיים הכט היה עושה?
כדאי שוב לזכור שאלתרמן הוא המשורר שזך הטיל בו דופי במאמרו המפורסם (והשגוי לחלוטין; זך מעולם לא הבין את אלתרמן). כלומר, אלתרמן היה לא רק איש נדיב להפליא, צדיק נסתר, אלא גם איש אמיץ פיזית, שהיה מוכן לסכן את חייו ממש למען אדם מותקף, גם אם אדם זה היה יריבו הגדול. אגב, במקום אחר מגדיר זך את אלתרמן כ“איש הכי כריזמטי שהיכרתי בחיי". אתם מבינים? יחסי אהבה-שנאה כבדים היו כאן.
4. אגרונום מוסמך. כמו המשוררת רחל, גם אלתרמן למד חקלאות בפריז בראשית שנות השלושים, על פי האופנה שהייתה נהוגה אז בין צעירי היישוב החלוצי, ואפילו קיבל תואר של אגרונום מוסמך, אך כמה חודשי עבודה במקווה ישראל הספיקו כדי שלא ירצה לחזור עוד לעבודה החקלאית לעולם. הוא העדיף את עבודות הארעי הספרותיות והעיתונאיות, ומהן התפרנס אחרי שנטש את הצמחים והדשנים. לפי ההשערה שלי, השורה היפהפייה שלו, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", עוסקת בדיוק בזה: בעובדה שאלתרמן נטש את השירה, הניגון, לתקופה מסוימת, לטובת לימודי חקלאות, עד שהשירה חזרה אליו מחדש, כאילו מתוך עצמה: "עוד חוזר הניגון".
5. כל מקטורן נראה עליו כסמרטוט. ועוד כמה אפיונים לדמותו: הוא היה שתקן גדול, גם אם תמיד התלקטו סביבו אנשים מאוהבים. פה ושם דיבר. ואחרי הכוס השלישית או הרביעית (כי אלתרמן היה אלכוהוליסט לא קטן), נטה להעליב בלשון חדה כתער. הייתה לו הליכה נדירה: סוג של ניתור, ריחוף גמלוני. תמיד עם ילקוט חום, מהוה, מסוג ילקוטי העור של פעם. בכלל, הוא היה ההפך מכל פאר: "כל מקטורן נראה עליו משום מה כסמרטוט, כפי שהעידו עליו בני כיתתו, ובגדיו נראו כאילו אינם לפי מידתו והגיעו אליו מיד שנייה ושלישית", כותב מירון.
עד כאן כמה מהסיפורים מסביב. איך כל זה קשור לשירתו? קשור, קשור. כי הנדיבות הגדולה שלו, השתקנות הגדולה שלו, הענווה הגדולה שלו - מסבירים בעצם לא רק חלק ניכר מאופיו ואופיה של שירתו, אלא את עצם השכינה השירית ששרתה עליו, אם לדבר בלשון דתית. מה שקרוי בלשון חז“ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו". ואלתרמן, אפילו על פי המעט שתיארתי, היה כל אלה: קודם כל, הוא היה חכם מאוד. איך כתב עליו יעקב אורלנד ב"נתן היה אומר", כשתיאר את השפעתו העצומה בימי "כוכבים בחוץ" ו"הטור השביעי" על סביבתו ולמעשה על היישוב העברי כולו:
וזאת לדעת:
בימים ההם אין מלך בישראל,
לְבַד מִנָּתָן.
לא עשה איש הישר בעיניו, כי אם בַּעֲצָתוֹ ועל פיו.
קשה להסביר, מין דרך-ארץ בפני חוכמת-הלב המופלאה שלו,
בפני מִגָּד-גֵּרֵשׁ כשרונו, שראינו בם זיו מאיקונין של שכינה.
נו, ואת כל השאר כבר אמרנו: עניו גדול, שתקן , גיבור (ר' סיפור ההגנה הפיזית על זך) , ואולי גם עשיר (אם לשפוט על פי כמויות הנדיבות ששפך על סביבתו) . פלא שהשכינה שרתה דווקא עליו ובחרה דווקא בו?
בשלב זה כדאי אכן לפנות לאלתרמן המשורר נטו (כי אלתרמן עצמו הבדיל בין השירה המשוררית שלו לבין השירה הפזמונית והשירה העיתונאית), מ“כוכבים בחוץ", ספר שיריו הראשון, ועד "חגיגת קיץ", ספר שיריו האחרון, ואני מונה בחמדה את שמות שני הספרים האלה, כי שניהם כוללים את שיאי שיריו, מין תנועה מן הטוהר הראשון אל הזיכוך האחרון.
בשעתו טען דן מירון, בהשפעת זך, כי "שמחת עניים“ הוא שיא שירתו המוקדמת של אלתרמן, אבל מאוחר יותר חזר בו ודבק מחדש ב“כוכבים בחוץ.". ברור. כי באמת, אי אפשר להשוות בין השיאים הנפשיים רבי הקסם, הצבעוניים, המונחים בחרוזים המדהימים של "כוכבים בחוץ", ובין ספר "ספרותי“ הרבה יותר, מונוטוני הרבה יותר, כמו "שמחת עניים", המושפע בכלל מיונתן רטוש ו“חופה שחורה“ שלו.
ואם כבר הזכרנו את זך, יש להסביר מה לא הבין המבקר הגדול והתוקפני של "כוכבים בחוץ", ועד כמה שגה. ראשית, כדאי לציין כי נתן זך עצמו הודה, כי בתחילה, לזמן קצר, פעל גם עליו הכישוף השירי של "כוכבים בחוץ", עד שהתנער ממנו. אלא שהתנערותו של זך כולה שגגה וכולה מבוססת על אי הבנה. זך טען למשל כי "אלתרמן יודע לנסח הרבה יותר ממה שהוא יודע להרגיש". אלא שלטעון כך יכול רק מי שלא הרגיש מה שאלתרמן הרגיש, לא חווה אף פעם את שיאי הרגש האלתרמני ולא הבין אותם מעודו.
אלתרמן לא ידע להרגיש!? הרי שירי "כוכבים בחוץ“ נכתבו מעיקרם מתוך רגש עצום שזך פשוט לא הכיר מתוך עצמו, תודה עצומה על יפהפיות העולם ואחווה עצומה עם העולם: "ולא פעם סגדת אפיים/ לחורשה ירוקה, לאישה בצחוקה/ לצמרת גשומת עפעפיים". שימו לב לדרגת המאוהבות: אלתרמן ממש משתחווה ("סגדת אפיים") בפני הדברים היפהפיים של העולם: חורשה ירוקה, אישה בצחוקה, צמרת גשומת עלים (הנראים כעפעפיים וכעיניים. העולם מסתכל בנו ואנחנו מסתכלים בו). הקידה הזאת בפני יפי העולם, כמו בפני מעשה האמנות הנפלא ביותר, חוזרת שוב ושוב:
שָׁם לוהט ירח כנשיקת טַבַּחַת
שם רקיע לַח את שיעולו מַרְעִים
שם שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אֶקּוֹד לה וְאָרִים
לאחד משיאיה מגיעה המאוהבות הזאת בעולם בשיר "שדרות בגשם", שבו הולך המשורר עם בתו הקטנה לאחר הגשם, ומראה לה את העולם הרחוץ. האושר כאן הוא ברמה השראתית לחלוטין, כי אלתרמן מדבר כאן באהבה עצומה, באחווה אינטימית, כאילו מדובר על בני משפחה, אפילו על הברזל והאבן, שני חומרים דוממים שאנחנו בדרך כלל מתייחסים אליהם מטבע הדברים בניכור. אבל אצל אלתרמן מעוררים גם האבן והברזל אהבה גדולה, כמין אחים לקיום בעולם הזה:
הנה הברזל, האליל והעבד
נַפַּח הימים הנושא בְּעוּלָם
הנה ,בת שלי, אחותנו האבן
הזו שאינה בוכה לעולם
גם כאן, כמו בשירים אחרים, מואנשת האבן, כמו שקודם הואנשו הצמרת והשקמה. כל חומרי העולם האלה הופכים למהויות אנושיות, שאפשר ומותר לאהוב אותן ברמת ההתאהבות האישית ממש. מין התאחדות עם העולם. וצריך להבין: זה לא שאלתרמן כותב על חוויית אושר. הוא כותב מתוכה ובעיצומה של חוויית אושר. כלומר, תוך כדי השיר וההשראה מגיע אלתרמן לרמות האושר האלה. השיר הוא שמאפשר אותן למעשה. השיר עצמו הוא האושר. השיר עצמו הוא כלי ההשראה. זה החסד. זאת השכינה.
אני חייב לחזור ולספר כאן סיפור אישי הקשור בדיוק לשיר הזה, "שדרות בגשם", ולמפגש שהיה לי עם בתו של אלתרמן, המשוררת רבת העדנה והחוכמה תרצה אתר, ממש כמה חודשים לפני התאבדותה או נפילתה מבעד לחלון דירתה בבניין תל אביבי רב קומות. נפגשתי איתה אז בדירתה (משהו שהיה קשור לעבודתי כעורך המדור הספרותי ביומון קצר המועד של משה דיין "היום הזה").
אני זוכר את המראה המעודן והשביר והרוחני שלה, גם אם פניה נראו רע למדי במובן הבריאותי, משהו מורזה מדי, שדוף מדי, מעונה מדי. במהלך השיחה, פתאום נפתחה דלת הדירה, ולתוך הסלון פרצו כמה דמויות קיץ מאושרות, שחזרו מהים, בעלה והילדים (היא אהבה אותם מאוד) - והיה ממש מין דיסוננס כזה בין המראה הספורטיבי שלהם למראה הלא בריא שלה. כן, ברור שהייתה מעונה, ואם אינני טועה, הייתה נתונה גם להשפעה תרופתית. סיגריות אסקוט בקופסה צהובה (תמיד שנאתי את הסיגריות האלה) היו מונחות על השולחן. ותרצה עישנה.
וכאן אני מגיע לעיקר: שאלתי אותה בת כמה היא הייתה כשאבא שלה כתב לה את השיר ההוא, "שדרות בגשם“ ("אלך נא היום עם בתי הצוחקת/ בין כל הדברים שנולדו שנית"), והופתעתי לשמוע ממנה שהיא בכלל לא נולדה אז, למרות שזה היה בזמן שאמא שלה, השחקנית רחל מרקוס, הייתה בהריון איתה (וכמובן, לא היה אז אולטרסאונד ולא ידעו שעומדת להיוולד בת, תרצה). "השיר היחיד שאבא שלי כתב לי ממש היה ’שיר משמר‘", סיפרה תרצה.
והנה כל ההבדל בין אלתרמן המוקדם לאלתרמן המאוחר. בין הבת ההזויה בשיר האושר ובין הבת הממשית בחיים הממשיים בשיר המופלא ומנבא האסון "שיר משמר", בין שמחת העולם ובין דאגת האב הקדחתנית. איך כתב פעם אלתרמן בשיר אחר, "האב": "עולמו הנצחי, הדאוג/ מה רבה טרדתו ומודעת".
וכאן אנחנו מגיעים בדילוג גדול, בין הזמנים, מ“שדרות בגשם“ מתוך ספרו הראשון, "כוכבים בחוץ", אל "שיר משמר", אותו שיר גורלי, נפלא, מתוך "חגיגת קיץ", ספרו האחרון. כן, העניין כבר ידוע. "שיר משמר“ נכתב לתרצה כשהייתה במשבר גדול, ואלתרמן נסע לארצות הברית כדי להחזיר אותה לארץ, את הבת עצומת הרגישות שלו, ואז כתב לה את "שיר משמר", שהוא לא רק מפסגות השירה העברית והעולמית, אלא גם השיר שהפך להיות התסריט שעל פיו התאבדה תרצה או נפלה אל מותה. אי אפשר לקרוא את השורות האלה בלי רעד וצמרמורת. אגב, במקרה זה אפילו זך הואיל להתפעל מהן עד קצה נפשו:
הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שימחה
אמרי מדוע העולם כה זר עדיין
ואש ומים מביטים בו מכל צד
אימרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד
אימרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב
ואכן הציפור המבוהלה הזאת, עצומת הרגישות הזאת, המשוררת תרצה אתר (שחיברה בין השאר את "שיר הנשמרת", שיר תשובה ל“שיר משמר“ של אביה, ואת "האריה שאהב תות", רב המכר הגדול לילדים) בחרה למות בדיוק על פי תסריט השורות האלה של אבא שלה ולהתאבד או ליפול מן החלון "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב".
אחד ההבדלים המכריעים בין ביאליק לאלתרמן הוא ביחס שלהם לעצמם: ביאליק היה מלא רחמים עצמיים ("תחת פטיש צרותי הגדולות"), ואילו אלתרמן ביקש לא להטריד בכלל את העולם בענייני עצמו, ולא כתב על עצמו מילה ישירה אחת בשיריו. אם היה בו צער (והיו בו, כמובן, לצד האושר, גם צער וייסורים, כדרך האדם וכדרך העולם) זה היה במידה רבה צער העולם, לא צער על עצמו. זך מצא דופי בעובדה שהמילה ’אני‘ מופיעה כל כך מעט פעמים בשירתו של אלתרמן, ולא הבין כי היעדר האני אצל אלתרמן הוא קודם כל עדות להיעדר נדיר של אגואיזם (נדיר במיוחד בקרב משוררים, שבחלקם הגדול הם סופר-אגואיסטים). גם כשמוזכרת המילה ’אני', אין היא עוסקת באלתרמן אישית, אלא אם מדובר באיזושהי עדות שמיעה או משהו כזה.
מעניין, אגב, שמשוררת ענקית אחרת בעברית, יונה וולך, העידה על עצמה שאף פעם לא כתבה שירי אהבה למישהו ספציפי, אלא תמיד שירי אהבה למהויות אלוהיות או הזויות. גם ה‘אני‘ בשיריה הוא אף פעם לא ה‘אני‘ הלירי האישי, אלא תמיד האני במגע עם ישויות קוסמיות ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים"). גם ת.ס. אליוט היה כזה. גם אצלו אין ’אני‘ במשמעות האישית הקטנה שזך התכוון אליה. קידוש החילוניות, הארציות, היומיום, מופיע בשירתו של אלתרמן שוב ושוב, וגם הוא חלק מאותה היקסמות נמשכת מהמציאות. לכן אופייני לאלתרמן לקדש בדרכו החילונית את תל אביב, את יופיה, את חינה, באותו שיר מקסים-פיקחי-גאוני, "בכל זאת יש בה משהו":
אומרים אנשי ירושלים:
כן, תל-אביב, זה סתם גלגל...
אין פרופסורים בה כזית
ונביאים בה אין בכלל.
היסטוריה אין לה אף כְּזֶרֶת.
אין רצינות בה. אין משקל.
נכון מאוד, אדון וגברת,
לא, אין בה כלום.. לא כלום... אבל...
בכל זאת יש בה משהו,
כן יש בה איזה משהו...
שכלל עוד לא היה שהוא
והוא כולה שלה שהוא.
כי יש בה איזה זיק שהוא,
שכלל הוא לא מזיק שהוא.
ויש בה איזה חן שהוא,
שלאחרת אין שהוא...
נכון, מדובר בפזמון קליל, שכמו תל אביב עצמה, גם בו "אין רצינות, אין משקל", "אין בו כלום", ובכל זאת, יש בו "איזה חן שהוא". ויותר מזה: הוא מבטא רגש עמוק מאין כמוהו, אצילי מאין כמוהו ונדיר מאין כמוהו. זהו קידוש העולם הזה וקידוש החילוניות. זהו ה“זיק“ המופלא והחן המופלא שאלתרמן חוזר ומזהה במציאות.
בכלל, אלתרמן היה האנטי סנוב המוחלט, מלא אהבה עצומה לאנשים הארציים - החל מן הפונדקאית ו“בת המוזג“ ב“כוכבים בחוץ", דרך אהבת השוק הגדולה, המעורבת הרבה פעמים באהבת הנשים, כמו בשיר "השוק בשמש“ ("כמוך גם אני עד מוות מאוהב/ בכל נערותיך אדומות הלחי")! או ב“ערב של שוק“ ("הערב מתעוור/ ואת רק בת עשרים/ חינך בשוק גובר/ לבכי המשורים"), עבור ב“ילד ניסים“ ושאר אהבות התימנים הגדולות בשיריו ("איפה אני צמחתי, יא חביב?/ על מדרכות של אמא תל אביב/. איפה אני גדלתי בעולם?/ בין מוגרבי ובין רציף הים") ועד לאהבת האנשים בכלל בכל בתי הקומות של העיר ב“חגיגת קיץ": "ראה, איך בכל הקומות/ לאור החשמל מתהלכים/ אנשים ונשים, כמו/ בתוך ספרים פתוחים".
לא במקרה היה זה אלתרמן שמחה בשירי "הטור השביעי“ על הסלקציה שהונהגה ביישום חוק השבות, כמו בשירו המפורסם על העולה דנינו, שרק חמישה מבין שבעת ילדיו אושרו לעלייה ("חוקה נוחה ופחדנית“ קרא לזה אלתרמן). בכלל, מה שמפליא היום בקריאה בשירי "הטור השביעי“ הוא לא רק הברק הסגנוני, השנינות, החריזה המושלמת תמיד, המקצבים הדיבוריים הרטוריים הנהדרים, אלא גם משהו מהותי הרבה יותר: מידת הצדק ומידת האיזון הנכונה בכל עניין כמעט. ממרחק של שניים-שלושה דורות (בהנחה שדור הוא בן 20 שנה, ושירי "הטור השביעי“ החלו להיכתב ב-1943). קל לראות עד כמה ראה אלתרמן את הדברים בבהירות צודקת, שוב ושוב.
מאות שירים, ובכולם כמעט (או אולי אף בכולם ממש) אלתרמן ראה נכון, הגיב נכון, פירש נכון, ניבא נכון. במובן זה, יכולים שירי "הטור השביעי“ בשיאיהם לשמש אותנו גם היום כפלס להבדיל בין ישר לעקום, בין טוב לרע. הנה למשל השיר "הלשון השוודית", שבו משבח אלתרמן לזיכרון עולם את השוודים שפתחו את שעריהם בפני הפליטים היהודים על גבול דנמרק במלחמת העולם השנייה, בעוד שאר האומות התעלמו או סגרו את שעריהן:
מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים
ומקום בהן רב למחסה ומלון,
אך לפני הצילן איש טובע ממים
אוהבות הן תמיד להביט במילון.
יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –
יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".
רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי
להציע לַהֶלֶךְ כוס תה ומיטה
ולכן הגדרות היא איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,
היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת" –
ויסלח לה האל על דלות הסגנון.
אתה הבנת את זה אלי ישי? אתם הבנתם את זה מגרשי ילדי העובדים הזרים והפליטים?
ומה חשוב יותר משירו האחרון של אלתרמן, "אז אמר השטן", שהתגלה על ידי תרצה אתר אחרי מותו, כמין צוואה רוחנית, להזעיק בפני האיום הפנימי החמור ביותר על ישראל: אובדן תחושת הצדק העצמית שלה ביחס לפלסטינים ולערבים בכלל. הרי כל זב חוטם וכל אוויל משריש אצלנו חוזר ומסביר לנו כמה ישראל לא צודקת ביחסה לערבים, כמה עווינו וכמה פשענו. אלא שעל פי שירו של אלתרמן, זוהי הגשמת מזימת השטן להכהות את מותנו ולהשכיח מאיתנו שאיתנו הצדק (מול האויב הערבי, שלא הפסיק אף פעם לרצות להשמיד אותנו).
אז אמר השטן: הַנָּצוּר הזה
איך אוּכַל לוֹ?
איתו האומץ וכישרון המעשה
וּכְלֵי מלחמה ותושיה עֵצָה לו
ואמר: לא אֶטֹּל כוחו
ולא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו אֲרַפֶּה כְּמִּקֶּדֶם
רק זאת אעשה: אַכְהֵה מוֹחוֹ
ושכח שאיתו הצדק
ומול חרם השחקנים והפרופסורים על ההתנחלויות, ברור הרי ששכחנו שאיתנו הצדק. האם אלתרמן מנבא את תבוסתנו? זו בהחלט אפשרות. מצד שני, אלתרמן האמין ש“בני העניים“ יצילו אותנו, שהצנועים ("שגאוותם נשכה בשרה") ינצחו, והם, ורק הם, יופקדו על מורשת הרוח העברית, כדי שלא תיאכל על ידי עש השכחה:
מן העם הַמֻּכֶּה בקיעים,
אשר מפניו בְּמוֹרָא
רועדות לדברי יְרֵאִים
מחשבה ולשון נאורה
יבואו בני העניים
שלקראתם תצא תורה.
להם שֶׁכֹּחָם חדש
וגאוותם נשכה בשרה
מחכות , לבל יאכלן העש,
מחשבתה של אומה ולשונה.
אלה ישמרו גם על מורשת אלתרמן, ויעבירו אותה לדורות הבאים, יחד עם התנ“ך, פרקי אבות, שירת ספרד, מגילת העצמאות ושאר חמדות חיינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם