בהמה טיבטית, שתי אותיות: על ספרו החדש של חיים באר
הרומן החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" הוא מענג למרות (וגם בגלל) הנטייה שלו להעדיף את העולם הזה של השנינה על פני העולם הבא של העלילה
באחד מהרגעים בטיבט משבח דנציגר את מורה הדרך על תכנון וביצוע המסע: "בכל אופן אוסקר, אולי תגלה לנו את הסוד שלך?', 'תשומת לב לכל פרט הרי כבר אמרתי לך שאצלי אלוהים שוכן בפרטים הקטנים', הפטיר פלורין בחיוך של ניצחון ורמז לשיחה ששוחחו ביניהם בדרכם שעסקה בשאלה היכן נמצא אלוהים. דנציגר ציטט אז את האמרה השגורה שהאלוהים נמצא בכל בשמים ממעל ועל הארץ מתחת שהרי 'לית אתר פנוי מניה'; הצדיק לעומתו אמר שמקובלים עליו דבריו של הרבי מקוצק שקבע כי אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס לשם".
בשיחה אחרת שהתפתחה בין מורה הדרך לצדיק הבני ברקי ומלווהו "אמר דנציגר שהוא מתקנא בפלורין גם על ידיעת השפות שלו וגם על הקלות והמהירות שהוא קונה לו בהן שליטה. 'גם אתה מתקנא בפוליגלוטים?', שאל ההולנדי את הצדיק שישב מכונס בתוך עצמו ושיחק במגבת הרחצה שהביא איתו מהמלון וגלגל אותה לכמין נחש. 'מה זה פוליגלוט?', תמה הצדיק. 'פוליגלוט הוא אדם הדובר לשונות רבות', השיב פלורין. 'ובכן שאלת לדעתי ודומני שלפי שעה אין לי מה לומר על כך'.
"אבל לאחר שתיקה קצרה החליט בכל זאת להביע את דעתו, וכדרכו עשה זאת על ידי אמרה נאה של אחד מקודמיו. 'כדי לדעת לשון זרה יספיק לו לאדם לימוד של שנה או שנתיים', הביא הצדיק את דברי רבי וולף מסטריקוב, אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק, 'ואולם כדי לדעת את לשון עצמו אפילו 70 שנה אינן מספיקות'".
חיים באר
צילום: יוסי אלוני
שתי הדוגמאות הללו מבטאות דפוס חוזר ביצירת באר, וחוזר שוב ושוב בייחוד כאן, ואותו ניתן לכנות הרמה עצמית להנחתה. במונח "הרמה להנחתה" אנחנו מתכוונים לניצול שגיאה של היריב, ואילו ברומן של באר הוא עצמו זה ש"שוגה" ואו אז מזדרז להנחית. במילים אחרות: מה שבאר רצה להביא בפסקאות הנ"ל הוא את שתי השנינויות החסידיות.
אל מקום שהרוח הולך כריכת הספר
לצורך כך יצר סיטואציה מלאכותית כדי שיוכל להנחיתן. כך נוצר היפוך של סיבה ומסובב. המסובב, כלומר התוצאה, היא עילת הסיבה ולא ההפך; השנינה היא עילת הסיטואציה העלילתית שאפשרה להביא אותה. בדוגמה השנייה חש באר שיש משהו שקוף בהרמה העצמית להנחתה ולכן השהה את ההנחתה ("לפי שעה אין לי מה לומר על כך"), אבל לאחר שהות של כלום מיד נשלפה השנינה שכל הסיטואציה (הדיון על ידיעת השפות) נוצרה בשבילה מלכתחילה.
זה פגם אמנותי. כי באר מכפיף את הרומן לשנינות ובכך מרסק את רצף העלילה ומגביל את היכולת שלנו להשעות את חוסר אמנותנו. ההתמכרות לחטיפת רגע של הנאה מתוקה בעולם הזה של השנינה על חשבון נצח העולם הבא של העלילה, מתבטאת גם בסיפור האהבה שנרקם בין האדמו"ר לסלנה. אין כאן הכנה הדרגתית של הקוראים למהפך שעובר האדמו"ר למון-אמור. באר מסתמך על האפקט הרגעי של האהבה הסוערת ולא על סבירותה.
הביקורת
תכף נגמרת לי ועדיין לא אמרתי שזה רומן טוב. כן למרות. אך גם בגלל. הפגמים המנויים לעיל מומתקים בכך שהשנינות והחוכמה היהודית שמפזר באר כאן בלשון עברית שורשית משובבות נפש. גם סיפור האהבה המוזכר מכיל מתק סתרים של מים גנובים, אדמו"ר שמגלה בראשונה את האהבה, מתיקות של טרנסגרסיה בלי ליפול לבור השחת הפורנוגרפי. אבל יותר מהכל משובב נפש החיבור המקורי והביזארי (במובן הטוב של המילה) בין אדמו"ר חסידי ופסגות טיבט, בין צדיק בני ברקי והעולם הגויי והחילוני של מלוויו.
ברב השיח שבו פתחנו השמטתי את תשובותיהם של סלנה ופלורין בסוגיית מקום משכנו של אלוהים: "סלנה שהצטרפה גם היא לשיחה טענה שלטעמה אלוהים מצוי ב'מקרה', ואילו פלורין העיר שעליו נאמנים הדברים המיוחסים לחוקר האמנות אבי ורבורג שאלוהים שוכן בפרטים". ורבורג ובויבריק טיבט וקוצק בה. החיכוך הזה מעלה ניצוצות ומענג.
"אל מקום שהרוח הולך", חיים באר, עם עובד, 452 עמ’
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם