טיוטת המחבר: על "לאורה" של נבוקוב
אין ספק שיש הנאה עצומה במפגש עם פיסות הטקסט של נבוקוב, וניתן לזהות בהן את הכותב הדגול, את האירוניה החכמה שלו, את מרירותו המתוקה ואת הידע העצום שלו במילים ובשפות
נבוקוב אתגר תמיד את קוראיו, שלח אותם לחפור את אוצרותיו במו אתיהם. הקורא השוקק אלי רבי-מכר ייתקל בספריו בתופעות יחודיות, שלא ייראו בשום מוצר מכורך אחר. מורכבות המשפט שלו, מבנה הטקסט, הסיפור שביקש למסור, שפע ההרמזים והקישורים שהטמיע ביצירתו, כל אלה נועדו למי שאינם מסתפקים בדייסות. נבוקוב היה ונשאר סופר לאנינים.

הקורא תוהה על הכתובת שאליה מפנה הבן את דבריו הלא ברורים, ולפניו נפרשת מעין רשימה אישית טעונה בבוז דווקא כלפי מי שעשויים למצוא עניין בספר, והוא שוזר בה תמונות זיכרון מקוטעות והרבה מוזרוּת.
ואז ניגש הקורא לקטעי הטקסט. דבר לא ידמה לחוויית הקריאה המסוימת הזאת. אני מן הקוראים המשתוקקים אל כל מה שנבוקוב הוציא מתחת ידו. ובכל זאת ניגשתי אל הכרטיסיות האלה ברגשות מעורבים. סקרנות חריפה של מי שנכנסת על בהונות לחדר העבודה של הסופר גברה על תחושת הבגידה. הצצתי בניירות של נבוקוב. נגעתי בטכניקת העבודה שלו. ראיתי איך הוא דן במילותיו בינו לבין עצמו ואיך הוא ממצה את כל האצור בהן, וניחשתי את קוויו הנמוגים של הרומן השלם.
העיצוב האפלולי של הספר הלך עם תחושת הערפול עד הסוף, אולי כדי להבהיר את חוסר המחויבות של נבוקוב הבן ליצירה השלמה שעובּרה המת פוזר לפנינו לפירוריו. בתוך כך, וכמו כדי להוסיף קושי טכני, התרגום העברי (העשוי באומץ
אין ספק שיש הנאה עצומה (מלווה בהרגשת חטא שאי אפשר לסלקה) במפגש עם פיסות הטקסט הנבוקובי. אני מזהה בהן בחדווה את הכותב הדגול. האירוניה החכמה שלו, מרירותו המתוקה, הידע העצום שלו במילים ובשפות, בפרטי העולם הזואולוגי, הבוטני והחפצי, צורת ההתבוננות היחידאית במעשיהם של בני אדם, הדי יצירות אחרות משלו, הכל נמצא כאן.
"לאורה" עתיד היה להיות רומן בתוך רומן, ואולי תוכננו לו כמה עטיפות סיפוריות. כדי להחזיק ביד קצה של חוט לצרכי נגיעה בטקסט ו/או בערפל המקיף אותו, מומלץ לקרוא את אחרית הדבר של פרופ' לאונה טוקר. הכותרת הדייקנית שלה: "על מגבלות".
ולדימיר נבוקוב, "לאורה - המקור (כיף למות)", מאנגלית: רונן סוניס, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 284 עמ'.