קו המשווה: ארי איתן באמת
הרומן הראשון של ארי איתן נקרא בעונג גדול, וסליחה מישראל אלירז
- מנחם בן על ענת גוב ורונן ברגמן
מדובר בספר על חיי בן ישיבה ספרדי צעיר, שהתקבל לישיבה אשכנזית גבוהה ואיכותית כאילו, וכל מה שעבר עליו בה. אני סקרן במיוחד לדעת מה יכתוב על הספר הזה עמיתי החשוב וידידי אריק גלסנר, שגם הוא למד בישיבה, וגם הוא כתב עליה סוג של רומן יומני, שפרק רב עניין מתוכו התפרסם בשעתו.
הספר של ארי איתן כתוב בעברית של בן תורה מוחלט, משהו שבין עגנון לשלום עליכם, נניח, עם החן הישראלי הבסיסי של הלשון המדוברת. מין עירוב שכזה, טבעי למי שלומד בישיבה חרדית וחי בהוויה הישראלית. על כל פנים, הדברים נקראים בקלות מוחלטת, גם כשאנחנו נתקלים לרגע במעקש לשון, הכופה עלינו לתהות על משמעותו המדוייקת (מה זה למשל: "על אתר"? תשובה: על המקום, מיד).
יש מכל מקום חשיבות גדולה ללשונו של הספר, משום שהצחוק נוצר במידה רבה באמצעותה. הפער בין לשון החכמים והמדרשים לבין הקטנוניות, העוול הקטן, הניפוח האנושי, ההתנשאות האשכנזית וכל יתר העלבונות שסופג הנער ציון טהרני (שם ציוני טהור ללא ספק), יוצרים גם את הצחוק וגם את הבכי. זאת פרט לכל אווירת הדיכוי הישיבתי והחרדי, המטיל על הנפשות הרכות והצעירות עומס נורא של פחד ושל אשמה.
הספר כתוב מתוך עירוב של שתי תודעות, תודעת הנער שחווה את הדברים מנפשו ותודעת המבוגר הכותב עכשיו את הדברים בפער אירוני, כמעט בלתי מוחש, ובכל זאת מוחש לגמרי.
הנה למשל מה שחושב הבתול הצעיר שלנו על ענייני נשים במסגרת חשבון הנפש שהוא עושה עם עצמו לקראת ראש השנה: "אך בקצרה אכתוב עתה שהחטא הנורא מכל, אשר אני חייב ליתן עליו את דעתי בכל עת ומקום, יען כי חיי עומדים מנגד, הוא החטא החמור של הסתכלות בנשים והרהור בהן. חרף קריאתי עשרת פעמים את ספר 'שמירת עיניים', בו מבוארת עד תומה חומרת האיסור של הסתכלות בנשים, הסתכלות אשר מביאה את האדם להרהורים טמאים ומזוויעים, וחרף אלפי הפעמים ושמא עשרות אלפי הפעמים בהן שיננתי בפי את המשפט הכתוב בספר החשוב הנ"ל, האומר כי המסתכל אפילו על אצבע קטנה של אשה לא יימלט ממשרפות גיהינום, קשה עורף אני עד טירוף הדעת, מחמת שפעם אחר פעם בוחרות עיני להגניב מבטן אל הנשים הנקרות בדרכי".
בהמשך יסיר הנער בן ה-17 את משקפיו כשיילך ברחוב, גם במחיר הידרסות אפשרית, ובלבד לא לראות את הנשים, אבל ברגע
זהו רק אחד המבחנים שעובר הנער, הנאלץ גם להתמודד עם אי-הצלחתו למצוא "חברותא", דהיינו, נער שילמד מולו, כנהוג בישיבה, כי נערי הישיבה האשכנזיים מסרבים ללמוד עם נער ספרדי ("אצלכם הספרדים עדיין לא לחלוטין למדו כיצד לומדים לעומקם של דברים"). רק נער אחד בשם וואקנר (שהשמועה אומרת ששמו לשעבר היה ועקנין, עד שאביו שיפצו לטובת ההתקבלות האשכנזית) מאיר לו פנים מלכתחילה. מעניין אגב, אם ארי עצמו הוא ממוצא "ארי" או ממוצא ספרדי?
הַזְּבוּבִים, חֲבֵרֵינוּ, אִם/ אֵלֶּה לֹא מַלְאָכִים,/ הָמוּ בֵּין פֵּרוֹת הַדְּבַשׁ
בין שאר חטאי השנה שלי, בולט בנפשי חטאי כלפי מבחר שיריו של ישראל אלירז "דברים דחופים" (בחר: דרור בורשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד) שיש בו כמה שירים יפים מאוד, הבאים להזכיר לנו שוב ושוב את פילאיותו של העולם, זו שמתקיימת כל הזמן לנגד עינינו, ומתוך אהבת הפלא הזה נובעת כל אהבת הדברים. אפילו הזבובים הם חברינו, אם אינם מלאכים, צבא השם הגדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם