ביג בן: ההולכים בחושך
מנחם בן מאמין שענת גוב ועדנה מזי"א לא מגיעות לקרסוליים של חנוך לוין, מתעצבן על בערותו של עודד קוטלר ומתפלא מחוסר ההבנה של רונן ברגמן. תובנות השבוע
מה ההבדל הגדול בין חנוך לוין, גאון בעל הפרעות אישיות ברורות, לבין גל האפיגונים לדעה הפוליטית שלו בנוסח מחרימי אריאל למיניהם מהמחזאית התת-בינונית ענת גוב ועד למחזאית הבינונית מינוס עדנה מזי"א, מהשחקן העצי עודד קוטלר ועד למחזאי הנפוח והמשמים יהושע סובול?
- הטור הספרותי של מנחם בן
ההבדל הוא פשוט וחד: בעוד חנוך לוין שתק כדג ולא אמר מילה ונתן למחזותיו לדבר (והם דיברו בעוצמה הגדולה והמופרעת שלהם), האפיגונים המקורנפים שלו יודעים שהמחזות שלהם לא מזיזים לאף אחד ולכן הם צועקים מחוץ לתיאטרון כדי לזכות ברעש קטן.
ענת גוב עצמה הודתה כי "עשינו הצגות מאוד קיצוניות. זה לא מעניין אף אחד. חתמנו על המכתב כי זו הדרך הקטנה שלנו לעשות משהו". אתם מבינים?
אני מבין שגם החייל האמיץ אביב גפן מייחל למלחמת אחים כאילו אי אפשר להעיף אותו באוויר בפוו אחד קטן.
ועדיין באותו עניין: די לשמוע כמה תועמלנות זולה, מסיתה, פשטנית, שקרית, מונחת בדבריהם של המחרימים (בדיון המשותף שנערך בתיאטרון הקאמרי עם הרב מנחם פרומן) כדי להבין עם איזה סוג של בערות מסיתה אנחנו מתמודדים. סובול למשל אמר כי השטחים הם "מרתף עינויים" (לא פחות). מזי"א אמרה ש"היא לא רוצה שהספרים שלה יימכרו באריאל" (כאילו יש איזו משמעות לחרם המגוחך הזה. מי בכלל מעוניין בספרייה הגימנזיסטיים של הגב' הדודתית מזי"א?) ועודד קוטלר הנפוח שתמיד שיחק אותה אינטלקטואל (ותמיד היה רק חיקוי לאינטלקטואלים) אמר בבורותו: "איפה שאנשים יושבים על אדמות גזולות שמה לא אופיע". שנספר לו בבערותו על אוניברסיטת תל אביב שיושבת על אדמת הכפר החרב והכבוש שייח' מוניס?
בפרסומת של פוקס שבה נראים שני היפיופים בר רפאלי ונועם טור מצייצים איזשהו שיר באנגלית הם נראים בערך כמו בוגרי כיתת גן מקסימום בוגרי כיתה ג'. אפילו לא כיתה ז'.
בין שאר הכותבים שקיבץ "ידיעות אחרונות" ערב יום כיפור סביב עשרת הדיברות, נמנה גם רונן ברגמן שהתבקש להגיב ולספר משהו על הדיבר: "לא תענה ברעך עד שקר". והנה כולם הבינו (ויפה הבינו) את הדיברות פרט לרונן ברגמן שפשוט לא הבין מה משמעות הדיבר "שלו" והניח בטעות שהכוונה היא לשקר כל שקר, ולכן הביא דוגמה חנונית להפליא על פציעה קטנטנה שנפצע כשהצטרף במשימה עיתונאית לסיירת צנחנים, וכשאבא שלו שאל אותו איך היה והאם נפצע הוא לא סיפר לו על הפציעה הזערורית הזאת.
הוא גם הבטיח לאבא שלו שיותר לא יצטרף למשימות מסוכנות, וגם זה היה שקר שאומרים לאבא ולא מתכוונים באמת. כי רונן שלנו רק נראה חנון מוחלט. בעצם הוא בחור אמיץ וביטחוניסט והוא בהחלט כן יצטרף גם בעתיד למשימות מסוכנות. אבל כל זה לא שייך בכלל-בכלל לדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" שמשמעותו אל תעיד עדות שקר (בעיקר לא בבית משפט) נגד אדם כלשהו ובעיקר לא נגד חברך.
כלומר זהו דיבר נגד עדות שקר מפלילה, עניין חמור מאין כמוהו, ולא נגד שקר סתם. נכון שהתורה אומרת לנו במקום מסוים "מדבר שקר תרחק", אבל זה ממש לא חלק מעשרת הדיברות, ובכלל מי לא שיקר בתורה? כולם שיקרו כולל אברהם ויצחק (שטענו שאשתם היא אחותם) וכלה ביוסף ששתל את גביע הכסף בכלי בנימין. כי לפעמים כולם יודעים נכון לשקר.
אגב תגידו מה שתגידו על דן מרגלית (אני די לא סובל אותו, לא את בוגדנותו באולמרט שכתב ספר הרבה יותר מוצלח ממנו, לא את צדקנותו העיוורת בנוסח בני אור מול בני חושך, ולא את הלובינג המושחת שעשה בקרב מרואייניו הפוטנציאליים בערב חדש למען הטלוויזיה החינוכית בכנסת, בעודו מועסק בחינוכית), הוא עדיין הרבה יותר כריזמטי מרונן ברגמן (וגם מטלי ליפקין-שחק).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם