קו המשווה: הו לאורה
קטעי הרומן הלא גמור שולדימיר נבוקוב, מחבר "לוליטה", ביקש לשרוף, מדגימים פרוזה יפהפיה, פורנוגרפית ומופרעת, כולל מחשבות על מוות ועיסוק אובססיבי במין ובאברי מין
"לוליטה, אור חיי, אש חלצי, חטאי, נשמתי שלי. לו-לי-טה, קצה הלשון טופף ויורד שלוש מדרגות בחיך ומקיש בשלישית בשיניים. היא הייתה לו, פשוט לו, בבוקר, בפוזמק אחד, היא הייתה דולי במכנסיה האדומים, ודולורס לצורך חתימה, אך בזרועותי היתה תמיד לוליטה" (אני מצטט מהזיכרון, סליחה אם שיבשתי משהו). איך אומר המברט-המברט, הגיבור הפדופילי והרצחני של "לוליטה": "אתה תמיד יכול לסמוך על רוצח שיהיה בעל סגנון פרוזה מליצי".
- מנחם בן על שי גולדן וגואל פינטו
אני לא יודע אם "מליצי" היא המילה. נכון יותר אולי לומר "יפהפה". כי נבוקוב (1977-1899) היה בעיקר בעל סגנון פרוזה בלתי רגיל ביופיו וגם מוזיקלי מאוד (לכן נלמדו לי כמה ממילותיו בעל פה, מעצמן). והעובדה שעבר שפה, כמו ג'וזף קונרד הפולני, כמו יוסף ברודסקי היהודי-רוסי, לא פגעה אלא דוווקא העשירה מאוד את הסגנון שבו כתב.
ולמרות שנבוקוב לא חזר מעולם על ההצלחה של "לוליטה", שנכנסה למילון, כל מפגש עם הפרוזה שלו הוא מיפגש מפתיע עם לשון ססגונית כמו פרפר לוהט, מתוחכמת, מבדחת, רצופה רוע ולעג ורוויה ארמזים משכילים להפליא מאינספור תחומי דעת.
לכן, בהחלט היה טעם להוציא לאור את הספר הבלתי גמור מתוך עזבונו, ששמו הזמני הוא "לאורה - המקור" ושמו האלטרנטיבי הוא "כיף למות". החליט על כך דימיטרי נבוקוב, בנו של הסופר, שהפר בכך את צוואתו לשרוף את כתב היד הבלתי גמור של "לאורה". אגב, בהקדמה שלו כולל דימיטרי הבן משפט בלתי נסבל שבו הוא מבזה את הנרי מילר, שגם הוא כמו אבא שלו הוציא את ספריו השערורייתיים בהוצאת "אולימפיה" הצרפתית. אבל הנרי מילר הוא סופר נפלא, ודימיטרי נבוקוב מפגין בורות בסיסית ביחס אליו.
לעצם העניין: מדובר במתווה של רומן בתוך רומן, שגיבורתו הכפולה היא מישהי בשם פלורה שאחד ממאהביה האינסופיים כתב רומן על מישהי בשם לאורה, בת דמותה, גם היא מרבת מאהבים כמוה. הרבה מהקטעים לא מתחברים זה לזה, אבל אולי דווקא משום כך אי אפשר להחמיץ את המשפטים המשוכללים במיוחד
לפעמים ישנם דיבורים מופרעים במיוחד (על תשוקת המוות), או גסים במיוחד, כגון הקטע שבו הוא לועד לאברו העקמומי של המאהב של פלורה: "היא צפתה בהתעניינות שקטה בקשיים שהיו לז'יל בעת שכיסה בקונדום ננסי את איברו שנראה עבה באופן בלתי רגיל ושבשעת זיקפה מלאה היטה את ראשו מעט הצידה, כאילו פחד מסטירה שתהלום בו ברגע המכריע". המילים "ברגע המכריע" (הכוונה היא כמובן לרגע האורגזם) מחוקות כאן בקו, כי נבוקוב לא החליט (מדובר הרי בטיוטה) אם לשייך את הפחד מסטירה לאיבר שראשו מתעקם בשעת זיקפה או לאיבר ברגע האורגזם. מה אתם הייתם בוחרים?
אֵיךְ עָמַדְתִּי אִתְּךָ בְּגִנָּה בְּלִי דֶּשֶׁא, / כַּמָּה רָצִיתִי אֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה/ יַחַד אִתְּךָ, בְּשַּׁלְוָה שֶׁל מֶשִׁי, / בְּחֹם שֶׁל צִבְעוֹנִי עַל גִּבְעוֹל רָזֶה.
סיון בסקין היא הרבה יותר וידויית וריגשית ממה שנדמה על פי טכניקת החרוזים הכאילו-קרה שלה. כאן מתוך שיר האהבה והמחסור באהבה "ספטמבר" מתוך ספרה "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" בהוצאת "אחוזת בית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם