קו המשווה: הרמב"ם בם בם
מיכה גודמן הוא סוכן זריז של סחורה פגומה ושמה הרמב"ם, ששנא זיונים ובז לנשים
- מנחם בן עם תובנות השבוע
כך גם נקרא הספר שלו על הרמב"ם ("סודותיו של מורה נבוכים", דביר). ספר מבריק לכאורה, אבל לא למעשה. סוג של רטוריקה ריקה מעיקרה על הוגה הדיעות היהודי המפורסם ביותר, שיוקרתו המוגזמת בהחלט ניזונה על בורות ואי הבנה.
האמת היא שחלק גדול מהגיגי הרמב"ם, "הנשר הגדול", שנכתבו בחלקם הגדול בערבית יהודית, נקראים היום ביגיעה משמימה גם בגלל העברית המוקשה שאליה תורגמו, גם בגלל התפלספות היתר שלהם, ברוח מסורת הפילוסופיה היוונית שממנה הושפע, ובעיקר בגלל כמה דיעות מיושנות במיוחד.
הרמב"ם חשב, למשל, שזיונים זה פוי: "על המשגל אינני צריך לומר יותר ממה שאמרתי שזה מאוס ואסור להזכירו או לדבר בו בשום פנים ואופן". גם דיעותיו על נשים לא יכולות להלהיב היום יותר מדי: "ידועות מהירות היפעלותן וחולשת שיכלן בדרך כלל". בקיצור, הרמב"ם, עם כל חוכמתו ובקיאותו הנפלאה, הוא לא מה שמיכה גודמן ואחרים ניסו לעשות ממנו.
מעבר לזה, די לקרוא דוגמית אחת מתוך "מורה נבוכים" בנוסח העברי שלו כדי להבין את רמת הטרחנות הניסוחית של הרמב"ם: "המין הראשון של הרע הוא מה שפוגע באדם מצד טבע ההתהוות והכיליון. כלומר, מבחינת שהוא בעל חומר כי בגלל זה פוגעים בכמה בני אדם מומים ושיתוקים בשורש טבע הבריאה" וכו' וכו'.
גודמן, בחור פיקח כאמור, מבין היטב את הבעיה. הוא מבין בעיקר שהגיגי הרמב"ם מוקשים ומסורבלים. ולכן הוא משווק לנו אותו כ"בעל סוד", וכמעט מנסה להתחרות ברב המכר הנלוז ההוא, "הסוד", שהופיע כאן לפני שנה-שנתיים. כל עיקרו של הספר שכתב גודמן נועד להוכיח לנו שהרמב"ם ביקש כביכול להסתיר מקוראיו את מיטב החוכמה שאליה הגיע:
אבל אלה הן במחילה שטויות מוחלטות. השכבות שמתחתיהן מסתתרת חוכמתו של הרמב"ם אינן אלא שכבות של ניסוחים מסורבלים, שעורך טוב היה יכול לחלץ מהן, בבהירות מספקת, את כל סודותיו כולם. גם גודמן עושה את זה בסך הכל לא רע (כלומר, מפרש ומסביר את מורה נבוכים), גם אם הוא עצמו נגוע ביותר מדי שכבות דעת פילוסופיות פטפטניות, וגם אם מורה נבוכים לא ממש שווה את זה. תסלחו לי, אה?
בעוד אנשים אחרים בני גילו (הבנאדם כבר בן 76 נדמה לי, אם אני מחשב נכון) מנסים למצוא בחלקם כל מיני טיפולי אנטי-אייג'ינג, אם הם בכלל בעניינים, הרי גבריאל מוקד גילה כבר מזמן את סם הנעורים האולטימטיבי: קשר עם משוררים צעירים וכותבים צעירים אחרים למיניהם.
כך גם חוברת "עכשיו" החדשה שלו (71) מלאה, בין השאר, בדמויות רעננות, חדשות, שיש בהן עניין אמיתי. ציפי שטשווילי למשל, הכותבת שורות בועטות מסוג:"חבוקים בשנתנו במחשבה תחילה/ גרזני תחת הכר" או "בשלוליות אני כועס/ עד להרקיד גרגרי סוכר בחבטות".
אֶל שֻׁלְחָן אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי שֶׁבֶת/ וּבְיָדִי עֵט סוֹפֵר לוֹ אֲנַהֵלָה,/ וּשְׂפָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ יָדִי כּוֹתֶבֶת/ וּשְׂפַת תּוֹרָתוֹ וּשְׂפַת עַמּוֹ סֶלָה.
אד"ם הכהן (1878-1794), ממשוררי ההשכלה וחיבת ציון, נולד עוד במאה ה-18, כשמעטים מאוד כתבו עברית וקראו עברית וכשאף אחד לא דיבר עברית, אבל הוא היה מן הראשונים, מן ה"בודדים במועדם", כפי שקרא להם דן מירון, שחידשו את השירה העברית בהתרגשות גדולה, "בשפת קודש זו אשר כה זקנה,/ שפה אשר מאז חיים חדלה", כפי שכותב אד"ם הכהן בהמשך אותו שיר, הפותח את "מבחר השירה העברית החדשה" בעריכת אשר ברש (הוצאת שוקן, 1938). חיבת ציון זו הביאה בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל. גם משום כך שורותיו מרגשות במיוחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם