להקות פיקוד דרום: סיכום פסטיבל אינדינגב
הלב עדיין דופק, האדרנלין עדיין טס בוורידים והמוח מעכל לאיטו. נמרוד בוסו חזר אחרי שלושה ימים בפסטיבל אינדינגב ועדיין מתאושש מהחוויה המופלאה
- ובואו לראות עוד המון תמונות מהפסטיבל
זוהי אמנם כבר שנתו הרביעית של האינדינגב - פסטיבל מוזיקה ואמנות עצמאית שמתקיים במצפה גבולות - וגם בשנים קודמות זה היה פסטיבל טוב מאד, אך השנה הוא הוארך מיומיים לשלושה. המארגנים לקחו פה הימור כפול: הראשון - האם יכולה סצנת האינדי הישראלי להחזיק לוח זמנים של שלושה ימים בשתי במות נפרדות מבלי להתפשר על איכות? השני - האם יהיו מספיק קופצים על הכרטיסים שהתייקרו קצת?
בדיעבד, מדובר בצעד מנצח. לא רק שהתשובה לשתי השאלות היא חיובית, אלא שהמהלך הזה שם את הפסטיבל בשורה אחת עם הפסטיבלים הגדולים שידעה התרבות הישראלית. אולי לא כמותית - בכל זאת מדובר בפסטיבל ל-4,000 איש, אך מבחינת האנרגיות והאווירה בבמות, במתחם האוהלים, או בכל מקום אחר - מדובר בחוויה אדירה.
הצלחה נוספת של מארגני הפסטיבל היתה בבחירת האומנים. גם השנה הוזמנו כמה שמות גדולים וידועים יותר, על תקן מושכי קהל רחב. אך הפעם היו פחות מהם. כבר לא ג'ירפות וערן צור, אלא נעם רותם, קרולינה ופונץ'. ועל אף שרובם עשו עבודה טובה, ההופעות הגדולות באמת בפסטיבל שייכות בראש ובראשונה לאמנים שבימים כתיקונם חורשים את הלבונטין והאוזן בר. התסיסה של השנים האחרונות במוזיקה העצמאית בישראל סוף סוף מניבה פירות - דובדבני אינדי גדולים, בשלים ונוטפי עסיס.
עכברי אינדי ישראלי אמנם מכירים את אבי עדאקי, שמרבה להסתובב במועדונים כשהוא מלווה בסט הקלידים שלו בדרך לעוד הופעה מעוטת קהל, אבל עד לפסטיבל נשאר שמו מוכר להם, ורק להם בלבד.
השנה עשה עדאקי היסטוריה פרטית כשעלה לראשונה להופעת להקה. זו לא הייתה ההופעה הכי מרשימה בפסטיבל, לפחות לא במובן השגרתי של המילה, וזו בטוח לא הייתה ההופעה הכי מהוקצעת בו. אבל כמויות האהבה שקיבל עדאקי מהקהל, ההתרגשות העצומה שקרנה ממנו והחשמל המטורף שהיה באוויר מרגע שנפתחה ההופעה בצהרי יום שישי ועד לסיומה, הפכו אותה
"הוא הראשון בפסטיבל הזה שהצליח לרגש", אמרה בסוף ההופעה סיוון, סטודנטית לפסיכולוגיה מבן גוריון שמעולם לא שמעה את השם אבי עדאקי קודם לכן, וכמוה הרגישו עוד עשרות מסביב.
הופעתו של עדאקי היא מבחינתי ההופעה המוצלחת ביותר כי כשמדברים על אינדי ישראלי מתכוונים לכל מה שהוא עושה ומייצג. הוא אמן אמיתי שלא עוסק במוזיקה מטעמי פרנסה, הצלחה או כסף גדול, אלא פשוט כי זה בוער בו, כי זו האמת שלו. וכמה כיף היה להיווכח בפסטיבל שאין כמו משהו אמיתי כדי באמת לגעת בקהל.
נערות ריינס עלו על הבמה עם "רוצה להישאר רעב" כאילו יצאו מתוך לוע של תותח, הרימו את הקהל ולא הורידו הילוך עד לסוף ההופעה, שהייתה קצרה מאד אך מענגת. אבל מה שהיה אפילו משמח יותר היה לשמוע שני שירים מעולים מתוך האלבום הבא שהשאירו תחושת ציפייה לקראת מה שעוד צפוי לנו מההרכב הזה.
הנערות (שירה וגיטרה - רועי פרייליך, בס- גיא גולדשטיין, תופים - ניר וטשטיין) חתמו עם "הדבר האמיתי" הופעה שארכה בסך הכל שישה שירים והייתה אחד מרגעי השיא של הפסטיבל כולו.
לצדם זוכה בתואר גם ההרכב רוצי בובה (אורי רנרט - תופים, עומר שיזף - בס, רודי ברזין - גיטרה) שאירח בצהרי שבת את רם אוריון ל-40 דקות בסך הכל בהן הקהל לא הפסיק לזוז. היה תענוג.
כן, הייתה הופעה אנרגטית ומעולה, וקוואמי הקפיץ את הקהל כמו שמעט מאד אנשים במדינה הזאת יודעים להקפיץ, אבל לא זה העניין. בכל פעם שאני רואה את קוואמי אני חושב מחדש על כמה זה יפה וחשוב שיש אמן אחד במדינה הזו שלא מפחד עדיין לדבר על פוליטיקה ישראלית, בימים בהם 99 אחוז מהאמנים - רוקרים, זמרים מזרחיים, אמני אינדי או מיינסטרימים - כותבים כמעט אך ורק על עצמם ועל התחושות שלהם.
קוואמי הוא חיה פוליטית במובן הכי נכון של הביטוי. האמירות שלו הן לא אמירות אמורפיות על שלום ואחווה, אלא מאד קונקרטיות על ראש הממשלה "אביגדור ליבר.. אה... בנימין ביבי נתניהו", כפי שהיטיב לנסח זאת במהלך ההופעה. השנאה שלו לשר אלי ישי ולכל מי שמחזיק בסדר יום גזעני בוערת ואותנטית, והשיר "מי לא פליט פה" הוא מאסטרפיס של מוזיקת מחאה שמתאימה כמו כפפה לישראל 2010.
וחוץ מזה, קוואמי והחלבות וסולן הבצפר אביטל תמיר שהתארח, גרמו לי להזיז ת'תחת כמו שמזמן לא הזזתי.
מי שהצליח לשרוד עד 2:00 בלילה בערב הפסטיבל הראשון (חמישי), זכה לתמורה, ובענק. מודה ומתוודה, עד הפסטיבל לא שמעתי את דראנק מאשין, אבל מהשנייה ששלושת חבריו (ליאור אבל - בס ושירה, עידן כץ - גיטרה, רן כהן - תופים) הצעירים למראה עלו על הבמה, היה ברור שהם באו לכבוש, לכתוש ולהשמיד בלי לקחת שבויים וכל זה עם רמת נגינה יוצאת מן הכלל ואנרגיות אינסופיות.
כשאביב מארק הצטרף לחמישה שירים, כל זה כבר הפך לתענוג אמיתי עבור כל חובב דיסטורשן. השיר "חרא מדינה" מימי הסאבווי סאקרס, שלח את הקהל לשק"שים מסוחרר ומאושר.
אחד הדיונים הסוערים בעולם האינדי מתחולל סביב דמותו של אסף עדן, סולן אשכרה מתים הידוע גם כרייסקינדר: הוא גאון? הוא אידיוט? הוא צוחק עלינו? מה לעזאזל הוא רוצה? דבר אחד בטוח, מדובר באישיות שמעוררת רגשות קיצוניים. תומכיו מאוהבים בו ומתנגדיו לא סובלים אותו.
על השאלה מה האמן עם המלים המטורללות ביותר בסצנה רוצה, אין לי תשובה, וסביר להניח שבזמן הקרוב גם לא תהיה, אבל בפסטיבל עשיתי צעד משמעותי לכיוון אוהביו. אולי זה רק אני, אבל אדם שמתוודה במהלך הופעה ש"המוזיקה לא משהו אבל לפחות יש לי את הסקס אפיל שמשחק לטובתי", הוא גאון, וזה לפני שעוברים לטקסטים כגון "5 דקות מתל אביב, המוח שלנו לא מגיב", לתיאור נוער הפרברים.
חבר שלי העלה סברה שעדן פשוט עושה כל דבר אפשרי כדי להשניא את עצמו על הקהל. יכול להיות. זה לא ממש מצליח לו.
ההרכב שסוקר במדור לפני כשלושה חודשים בהופעה לרגל יום נלסון מנדלה העולמי, על אף שכבר אז לא היה רע בכלל, השתפר והתהדק מאז. כ-1,000 מבאי הפסטיבל פתחו את בוקר יום שבת עם "זאיון", "בבילון", "לט מיי פיפל גו" וכל שאר מילות המפתח של מוזיקת הרגאיי שהוגשו בכישרון על ידי סולן הלהקה גילי יאלו.
פונץ' - ההופעות המצוינות מהחורף האחרון לציון הוצאת אלבום ההופעה הכפול, הביאו לרף ציפיות גבוה. אבל על רקע הפסטיבל המעולה מתבלטת דווקא ההופעה של פונץ' כאחת החלביות. דנה בקר הייתה יכולה להיות קצת יותר מנומסת/פחות מעצבנת בהערותיה לאנשי הסאונד לגבי המוניטור שלה.
הונאת האמרגן - אי אפשר לומר שהמוזיקה האלקטרונית שעושה קוב המחודש גרועה. היא לא, ולפרקים אפילו מהנה (כמו הקאבר ל"זמנך עבר" של אהוד בנאי). השאלה היא אם קוב משלם לגלעד כהנא תמלוגים על העתק מדויק של קונספט נאומי הדיקטטור הפסיכופת שלו. חוץ מזה, מכל דמותו של קוב המחודש נודף ריח חריף של חוסר אותנטיות. זה באמת הוא?
שממל - ההרכב מרובה הנגנים ומרובה הדאחקות תפקד על תקן השעון המעורר של בוקר יום שישי, ועשה את זה לא רע, עם מילות נונסנס שמולבשות על מקצבים שמחים. ייזכר במיוחד הביצוע לשיר הנושן "מעשה בלביבות" של חיה פרנקל, כשהסולן דרור ויימן והגיטריסט שם חממי מגלמים את רבי קלמן ואשתו המעצבנת.
Umlala ואינגה דינגו - שני ההרכבים היו גם הם בין ההיילייטס של שישי, כשהפעם חסך מאיתנו סולן אינגה דינגו את מראה ישבנו המפואר. אז איך באמת ממירים PDF ל-JPG? אני לא יודע.
ביום חמישי בערב הייתי בטוח שאכתוב על הבלגן שיהיה בעמדות הכרטיסים. אנשים המתינו שעה ומעלה לכרטיס שקנו מראש תוך שהם שומעים מתוך מתחם הפסטיבל את אנטיביוטיקה, כל החתיכים אצלי ו-Mad Bliss נותנים בראש, ולבם נחמץ. איכשהו, אחרי שלושת הימים המופלאים הללו, שהתאפיינו גם בארגון מופתי בכל שאר הפרמטרים, אני כבר פחות זוכר את זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם