נער שוליים ביערות מנשה
פסטיבל יערות מנשה ניסה להיות השנה אינדי-נגב, אלא שרמת הביצוע בו לא הייתה מושלמת. עם זאת, קשה שלא ליהנות מרצף הופעות של ערן צור, יום שני/אחרון/של אוקטובר, הקולקטיב, התקווה 6, כח המחץ וכל החתיכים אצלי
בסופו של דבר יכולים מארגני הפסטיבל לטפוח לעצמם על השכם משתי סיבות עיקריות: היה פסטיבל לא רע, ובאופן מפתיע גם אף אחד לא מת מהתייבשות (לפחות לא עד כמה שידוע לכותב שורות אלה).
לא נכחתי בפסטיבל יערות מנשה הראשון, אבל ממה שסופר, אופיו השנה היה קצת שונה, לאחר שהמארגנים החליטו להפוך אותו לדמוי אינדי-נגב, כלומר פסטיבל מוזיקה ותרבות אלטרנטיבית שנותן במה והעדפה מסוימת לתושבי האזור. במקרה של יערות מנשה מדובר באמנים מיישובי המועצה האזורית מגידו, שתמכה בהפקת האירוע, וביניהם ניתן למצוא את קובה בלוז וכח המחץ, שלחבריהם עבר קיבוצניקי אפל, ואת עינת בצלאל ואייל דיין.
אינדי-נגב הוא בהחלט מודל מעולה לחיקוי, ולא לחינם הפך הפסטיבל לשם דבר שחובבי אינדי מכל רחבי הארץ נוהרים אליו. אלא שברמת הביצוע, על אף שלא הייתה רעה, יש למארגני יערות מנשה עוד מה ללמוד מעמיתיהם הדרומים, ובעיקר בכל הקשור לליין-אפ. כי אם הרכבים כמו tree או יום שני/האחרון/של אוקטובר מופיעים מול עשרות בודדות של אנשים, שלא לומר 20 איש, אז משהו נבנה כאן קצת עקום.
ערן צור ורם אוריון
צילום: נמרוד בוסו
היום הראשון
נחזור להתחלה. מטעמי הישרדות הגענו ליער המוצל רק בשישי אחר הצהריים, לצלילי הקלידים של אבי עדאקי שנתן הופעה טובה למדי. מי שנתנו את האות לתחילת חלק השיא של הפסטיבל - ערב היום הראשון - היו חיה מילר עם רוק גיטרות אנרגטי, שהכין את האווירה לעלייתו של "השם הגדול" הראשון של הערב - ערן צור.
עינת בצלאל צילום: נמרוד בוסו
צור, שעלה יחד עם רם אוריון לצדו על הגיטרה, בא לספק את הסחורה בלי לסבך את הקהל יותר מדי, הסתפק בשלושה שירים מהאלבום החדש ובעיקר ניגן להיטי עבר ושירי כרמלה גרוס ואגנר. אחריו עלו הקולקטיב, שקיבלו את המשבצת הנחשקת ביותר של הפסטיבל כולו, בין צור להתקווה 6 ("השם הגדול" השני), והלהיבו את הקהל עם מוזיקת רוק על גבול הפולק.
עד כאן היה הערב הראשון הצלחה מסחררת, ולכאורה נראה היה שהדברים מגיעים לשיא עם עליית התקווה 6. את המקום גדשו בעיקר בני נוער מיישובי הסביבה שהגיעו לצפות באחד ההרכבים החמים היום במוזיקה הישראלית, ועומרי גליקמן וחבריו בהחלט עשו את העבודה.
אלא
שכשירד הרכב הרגאיי מהבמה, קצת לפני אחת בלילה, נפוצו לכל עבר בני הנוער ששהו במקום ותמונת מצב לא מאד נעימה נחשפה: היום הראשון של הפסטיבל תם למעשה, מוקדם מהצפוי. מול הבמה נותרו צופים בודדים, דבר שלא מאד כיבד את ההרכבים שעוד נותרו לאותו היום.
להערכתי, התזמון שנבחר להופעת התקווה 6, כעוגן ששואב בני נוער רבים שלאו דווקא מתחברים לשאר התכנים, פגע בפסטיבל במקום לשרת אותו. שכן בזמן המופע קהל חובבי הרוק האלטרנטיבי, הקהל הטבעי של פסטיבלים מהסוג הזה, נטש, וכך למעשה נאלצו האמנים הבאים בתור כגון יום שני/האחרון/של אוקטובר, שדווקא נתנו הופעה מעולה, להסתפק בצופים בודדים.
כח המחץ מארחים את דודו זכאי
צילום: נמרוד בוסו
היום השני
את האות להתעוררות המחודשת של הפסטיבל למחרת היום נתנה להקת כח המחץ עם מופע אנרגטי ומשעשע. התזמון, 12 בצהריים, עודד עשרות צופים להתרומם ממקום רבצם ולפזז מתחת לממטרות שהותקנו במקום כדי לצנן את הקהל. רגע השיא של המופע היה עלייתו לבמה של לא אחר מאשר דודו זכאי, גם הוא תושב האזור כך מסתבר. זכאי ביצע את "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים", כשהחבורה העולזת סביבו מספקת ליווי רווי דיסטורשן.
Tree צילום: נמרוד בוסו
הפסטיבל המשיך עם כל החתיכים אצלי, שמשיקים בימים אלה אלבום ראשון והמשיכו את אווירת המסיבה ביער. אחריהם עלה לבמה טל כהן שלו, שהוצג גם הוא כאחד מבני האזור, ונתן מופע שחשף הרבה פוטנציאל. לשלו, ששר מוזיקת פולק באנגלית, יש קול עמוק ומשובח וגם את המראה הנכון, ולרבים הוא מזכיר בסגנונו את גבע אלון.
אחריו עלו ובאו מיכל לוטן ואייל דיין, שני מופעים שבהם שוב הלך הקהל ואזל מהמקום. כשהגענו למופע האחרון - להקת tree שלדעתי הייתה אחד ההרכבים היותר מעניינים של שני ימי הפסטיבל, שוב נותרו במקום כ-40-50 איש בלבד.
ניתן לומר שהיו בפסטיבל לא מעט רגעים טובים, אבל כמעט שלא היו רגעים בלתי נשכחים. למרות זאת, מדובר בעוד אירוע שנותן במה וחשיפה ליצירה ישראלית מעניינת (ועוד באוגוסט!), והלוואי שימשיך לבנות את עצמו כאירוע תרבותי מרכזי וחשוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם