קו המשווה: לסגור ולפתוח
מיעוט הסטודנטים החדשים (14 בלבד השנה!) בחוג השומם לספרות עברית באוניברסיטה העברית מצדיק מהפכה מיידית
ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע
חבל שהירשפלד משקר את עצמו עד כדי כך. הרי די לקרוא את רשימת המורים המלמדים בחוג לספרות עברית ואת רשימת הקורסים ואופיים, כדי להבין שמדובר בקבוצה של מרצים דוקטורנטיים יבשים בלי גבול מסוגו של פרופ' חנן חבר, מבכירי החוג, שהאיפיון המרכזי שלהם הוא עיסוק תפל בעניינים משעממים להפליא. איפה, איפה הימים שבהם לימדו בחוג אישים כמו לאה גולדברג ודן מירון (חוקר בעל ידיעה נפלאה באמת, עם כל משוגותיו)?
כדי לחדש ולהתחדש צריך החוג לספרות עברית לשנות לחלוטין את פניו. קודם כל, כדאי שילמדו בו סופרים בעלי שם: עמוס עוז, למשל (המלמד באוניברסיטת בן גוריון) או א.ב. יהושע (המלמד באוניברסיטת חיפה) או נורית זרחי (המלמדת באוניברסיטת ת"א). שנית, כל אופי הקורסים צריך להשתנות לחלוטין. צריך בעיקר להפסיק את כל קישקושי תורת הספרות, שפשוט המיתו את לימודי הספרות. בקיצור, צריך דבר קטן אחד: שלא יהיה משעמם. עכשיו משעמם מאוד.
אגב, גם ההרשמה לחוג ללימודי המקרא של פרופ' יאיר זקוביץ ושות' היא מינימלית עד דכא. גם שם השתלטה האקדמיזציה של החשיבה על כל חלקה טובה של עניין ומשמעות. אלא שאין שום סיכוי שהירשפלד או זקוביץ יבינו את משוגותיהם. לכן ראויים החוגים האלה להיקבר קבורת חמור, ורק אז להיפתח מחדש. במתכונת אחרת לגמרי. בינתיים הם רק מזיקים.
כתב העת "מסמרים" המוקדש לסיפורת היה ונשאר כתב עת אסתטי מאוד, נעים מאוד לקריאה, למראה ולמגע, אבל בעייתי למדי, כמעט תמיד, מבחינת הרכב חומריו. כך גם החוברת החדשה המוקדשת לסיפורי אהבה (עורכים: אמיר רותם ועלית קרפ; מו"ל: נועה גלר דנציגר), והפותחת בסיפור חדש ויפה של יהושע קנז בנוסח סיפורי "מומנט מוזיקלי" שלו, שהיו ונשארו מיטבו. כאן מדובר בילד המתאהב התאהבות לא מודעת באיזושהי אורחת אמריקאית אקזוטית.
גם האייטם הבא (סיפור של רבקה קרן
עַכְשָׁיו אֲבִידָן דָּוִד/גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שִׁכְחָה/וְנִזְכָּר בְּעַצְמוֹ מֵחָדָשׁ/בְּעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה/וְעוֹלֶה מִן הַמָּוֶת חַלָּשׁ /בְּעֵינַיִם דְּבוּקוֹת מִשֵּׁנָה
נכון שהכרך החדש של כל שירי דוד אבידן ("כל השירים 3", מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד) מכיל כמה מן הפחות מעניינים והפחות מבריקים בשירתו, טקסטים פטפטניים, יהירים, זחוחים וחסרי ערך, מ"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (שבכלל איננו שירה ולא היה צריך בכלל להיכלל במסגרת זו), דרך ה"דיגומים"(שירים בנוסח משוררים אחרים) המייגעים למדי, ועד לשירי "תשדורות מלוויין ריגול", הגרועים ברובם, ובכל זאת, גם בכרך זה מופיעים כמה שירים נפלאים ממש, גאוניים ממש.
בנוסף, אנחנו זוכים כאן למנה מצומצמת אמנם אך מפוארת של תרגומים ממיטב משוררי העולם, מאליוט ופאונד עד אודן ומאיאקובסקי. בקיצור, כדאי בכל זאת.
השורות המובאות כאן לקוחות מן השיר האבידני הנפלא, "מנת-קרב" הפותח את "תשדורות מלוויין ריגול", ובו מספר אבידן איך יקום מן המוות בעוד אלפיים שנה, וידבר עם הדור החדיש ההוא כדבר איש עם רעהו, בשפת השירה המשוכללת, שניבאה מזמן את האנרכיה המאושרת ונטולת החוקים של העתיד (כי כשכולם בסדר, אין צורך בחוקים): "ושותה מים שקופים/ונושם צי חלל רחוק/ורואה יפים וחשופים/חיים ללא סדר וחוק/ואז הוא מחליף איתם/מילים אחדות בשפתם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם