ביג בן: הנרגנים
למה ב"מחוברים" כולם כל כך קוטרים? רן שריג מתלונן על אשתו, שי גולדן מתבכיין על הכרס שלו ולואיס אדרי מתבאס מהלימודים. לפחות המיליונר נשאר מאושר. מנחם בן עם תובנות השבוע
לא ברור על איזה רקע פוטר המדען הראשי ד"ר גבי אביטל, ונדמה לי בכלל שאת הראיון למעריב שבו מיחזר את ספקותיו בעניינים מדעיים ופסבדו מדעיים למיניהם, נתן כבר אחרי שידע שיפוטר. כמין מקדים עילה עקרונית זוהרת לפיטורין. אבל אם אכן הודח משום שאמר שתורת דארווין היא עניין מפוקפק (ותורת דארווין היא לא
- הטור הספרותי של מנחם בן
זה עתה הופיע בעברית ספרו החדש של ריצ'רד דוקינס "ההצגה הגדולה בתבל" (הוצאת דביר), הנושא את כותרת המשנה המבטיחה "הראיות בזכות האבולוציה". תפתחו את הספר המייגע והשקרני הזה. אין בו אף ראיה אחת, למרות כל ההבטחה ל"ראיות". והכל מונח תחת שכבות של טמטום פטפטני בנוסח: "הקילקטנים (סוג של דגים) קרובים אלינו (למין האדם) יותר מכפי שהם קרובים לרוב הדגים". אז מה? אז מוצאנו עכשיו מהדגים? אין גבול להבל.
ראיתם את האזכור המקסים שלי (התפוצצתי מצחוק) אצל רענן שקד בשבוע שעבר? הוא סיפר שמה על הפחדים שלו ביחס לעתיד התינוק שלו, ובין השאר על הפחד שהבן שלו יהיה הומו. בשלב זה הוא הוזה איך אנשי הפוליטקלי קורקט חוקרים אותו תחת נברשת מטלטלת מהתקרה אם אמנם מפריע לו בכלל שהבן שלו יהיה הומו. וקוראים לו תוך כך מנחם.
"אני לא מנחם", זועק שקד. אבל זה לא עוזר לו: "כשזה מגיע לבן שלכם כולכם מנחם". בשקדית זה נשמע הרבה יותר מצחיק (שקד אגב כותב הרבה יותר מוכשר מיאיר לפיד שהתנפח והתענב לגמרי לאחרונה, ראה מאמרו הממלכתי האחרון ורצוף שגיאות המחשבה על ההתנחלויות).
ואם כבר חוזרים לעניין הזה: לפעמים שואלים אותי אם אני נעלב כשקוראים לי "הומופוב" והתשובה היא כמובן לא. אני בהחלט לא נעלב. אני הומופוב גאה. כלומר אני באמת חרד מההומוסקסואליות (לא מההומואים עצמם, כפי שאני תמיד אומר, שחלקם כמובן מקסימים בעיני).
הדבר היחיד שקצת הדאיג אותי פעם זה שחלק מבני האדם העממיים, כולל בנות שוות, חושבים כנראה ש"הומופוב" ו"הומו" זה אותו דבר (זה הומו וזה הומו. אז מה ההבדל?), אבל גם זה כבר הפסיק מזמן להטריד אותי. כי בתור הומופוב נאור לא ממש מפריע לי שמישהו חושב שאני הומו.
יכול להיות שהקוטריות היא תכונה יהודית מובהקת? בואו ננסה את האבחנה הזאת על "מחוברים": שלושה מבין חמשת הגברים הם קוטרים מוחלטים: שי גולדן, רן שריג ולואיס (בין הגברים). הנה רואים למשל את רן שריג יוצא מן השירותים ביום השואה בגלל הצפירה ומוחה, "לא נותנים כאן אפילו זמן לפעולת מעיים בארץ הזאת". כאילו דה? הוא מוחה גם כמובן על כמות עבודות הבית שלו ועל מיעוט ההיענות המינית של אשתו.
גולדן מקטר על כל דבר מיום השואה דרך הקרובים של אשתו ועד לכרס הקטנה שלו והחמצת הדיסקוטקים של נעוריו. יומן הנרגן. ולואיס, טוב לואיס הוא נער פנימייה מבית קשה ולא פשוט. נער נחמד מאוד שדווקא גם יודע פה ושם להיות מאושר.
דווקא המיליונר ההוא (ישי גרין) די מרוצה (האם זו הוכחה שהעשירים מאושרים? סתאאם סתאאם), ודודו בוסי? טוב דודו בוסי הוא דבר אחר. אלכוהוליסט, דון ז'ואן, מאוהב ניצחי, מתבגר ניצחי, מיואש ניצחי. דווקא יש לי סימפטיה אליו. יש לי סימפטיה לכל הגברים בסידרה הזאת.
אני קצת רדוף אשמה (גם משום שדרור נובלמן היה תמיד בעדי ואני ככה מלכלך עליו. לא בסדר שאני עושה את זה לאוהבי) על ההשמצה שהשמצתי כאן את חסמב"ה דור 3 בלי להדגיש מספיק את העובדה שנהניתי מהחרא הזה, מה לעשות (השחקנים בוודאי מצוינים).
ואני ממש מעוצבן שלא הצלחתי בינתיים לאתר באינטרנט את הפרק השני (אין כבלים בהתנחלות שבה אני גר, אלא רק לוויין מענג כשלעצמו ולכן אני מותנה באינטרנט). אני מבטיח לבחון את העניין מחדש עד לפעם הבאה. לפחות אחד הבנים שלי מרותק ומשועשע לגמרי מתעלולי נובלמן את זייד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם