כל המשפחות מוזרות על פי דרכן: על הסרט "Dogtooth"
אבל דומה שהמשפחה שנבראה בסרט היווני "Dogtooth" עולה על כולן. משחקי שליטה חולניים של הורים על שלושת ילדיהם מותירים את הצופה בתחושה מטרידה. דניאל ויצמן על הסרט שחייב להשתחל לאוסקר הקרוב
בבית משפחה אי שם ביוון מגדלים זוג הורים שלושה נערים מתבגרים אשר אינם מורשים לצאת מן הבית המוקף חומה וממוקם באזור מבודד. הבית מנותק מן העולם בכל דרך אפשרית, וההורים מלמדים את הילדים משמעויות סמנטיות אלטרנטיביות למלים מוכרות (לדוגמא, זומבי הוא פרח צהוב), ומחנכים אותם בהתאם לערכים בהם הם דוגלים, כל זאת ללא הסבר למניעי ההורים וקימוץ בפרטים אשר יוכלו לבאר את הסיטואציה המשונה.
מצב זה, בו מצד אחד אנו עדים לפרקטיקות ביזאריות המשמשות את ההורים כדי למשמע את ילדיהם, להגבילם ולדכאם, ומצד שני לא זוכים להבין מיהם זוג ההורים הללו ומדוע הם עושים זאת, הופך את העולם הזה להרמטי וסתום, וגם מרתק ואף מזעזע לעתים.
ההורים יוצרים עבור ילדיהם מרחב סטרילי המנוהל בתנאי מעבדה, מה שמעודד את התחושה כי מדובר בסוג של ניסוי מתמשך שמטרותיו והישגיו אינם ברורים כלל. האב, החולש על המשפחה, מביא לבן המתבגר בחורה אקראית אותה שכר למתן שירותי מין, כדי שזה יוכל לתעל לאנשהו את הגעש ההורמונלי הטבעי, ולהשאירו במצב של רוגע פאסיבי. אותו אב גם מתריע בפני ילדיו באופן קבוע כי ישנם יצורים מסוכנים האורבים להם בסביבת הבית, ואף מסביר להם כיצד להתגונן מהם ולהרחיקם (בסצנה משעשעת ומטרידה).
החיים בבית אמנם מתנהלים בשלווה יחסית, אך מופרעים לעתים קרובות בפרצי אלימות קשים של האב, המכה
מכיוון שהבית מתנהל בשליטה אבסולוטית של ההורים, כל הפרה של החוקים הנוקשים עלולה להביא לקריסת ההיררכיה ולמרד אפשרי של הילדים, ולכן ההורים משאירים אותם במצב של דיסאוריינטציה, תלות ובורות. כדי להעמיק את תהליך הפירור והאטומיזציה האינסופי שעוברים הילדים, המרחב הביתי עצמו נותר מקום זר, שבו חדרים מסוימים נותרים נעולים ואחרים פרוצים, והחצר האחורית היא מקום עוין הפתוח לפלישת אויבים.
למרות שקל לפרש את הסרט כמשחק שליטה חולני של הורים על ילדיהם חסרי הישע, הסיפור וההתרחשויות השונות מסכלים את הפרשנות הזו ומגבירים את הבלבול של הצופה, ואת חוסר היכולת שלו למקם את הסרט בסכימה קולנועית מקובלת.
חיי המשפחה משובצים במשחקים סתומים שלעתים אינם מובילים לשום מקום, החומקים מכל הסבר שניתן להעלות על הדעת, מערפלים את כוונות ההורים ומשבשים את היכולת של הצופה להבין את המערכת המסודרת לכאורה שלפיה מתנהל המשק הביתי. החוק הפרוורטי אותו מכוננים ההורים מלא בעצמו בפרוורסיות, כך שהוא הופך "בלתי קריא" גם לאלה שסבורים שהבינו את המשחק המשונה שמתנהל מולם, שכן החוק כל הזמן חורג מעצמו והופך לאנומליה.
הבמאי בונה עולם פשוט בסופו של דבר: בית עם חוקים כבכל שאר הבתים, רק שאלו הפוכים ומעוותים. חווית הצפייה, לפיכך, אינה אינטנסיבית במיוחד, אך היא מותירה בצופה תחושה קשה ומעיקה, ומחשבה על עולם בלתי נסבל בו הכל שגרתי ומשעמם, אך שום דבר אינו מתקבל על הדעת.
כתבה זו פורסמה לראשונה באתר האוזן השלישית.
הכותב, דניאל ויצמן, הינו עובד האוזן השלישית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם