להחזיק ולעבד
מרומיאו ויוליה, דרך ג'יין אייר ועד אליס בארץ הפלאות - כמו אקס מיתולוגי שאי אפשר להשתחרר מאחיזתו, חוזרים יוצרי הקולנוע אל אותן יצירות ספרותיות, במרדף אינסופי אחר העיבוד האולטימטיבי
זמן מה עבר, הקולנוע שעט קדימה אל עבר התפתחויות מרגשות כמו סאונד וצבע, אך המשיך למרבה הפלא לחזור לאותן יצירות. שנות האלפיים הגיעו, איתן טכנולוגיות כמו סראונד סאונד ותלת-ממד, ואילו יוצרים ממשיכים לחזור לאותן יצירות משל היו סוג של אקס מיתולוגי שאי אפשר להשתחרר מאחיזתו.
בשנת 2010 במנוע החיפוש של אתר IMDB, בהקלדת השם ג'יין אוסטן עולים 48 עיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים שונים, מתוכם ארבעה שנמצאים בהווה בשלבי הפקה שונים (כזכור, מדובר בסופרת שכתבה שישה רומנים בסך הכל). בחיפוש השם צ'ארלס דיקנס עולים 286, ובחיפוש השם ויליאם שייקספיר עולים לא פחות מ-788 עיבודים המתפרשים בגאווה על פני מעל מאה שנות יצירה.
עיבוד של ספר לסרט אינו דבר נדיר כשלעצמו בתעשייה הקולנועית, אך עיבוד של אותו הספר שוב שוב לעשרות וריאציות קולנועיות וטלוויזיוניות שונות מעלה שאלות רבות לגבי הספרות, הקולנוע והקשר ביניהם. מה הופך ספרים מסויימים לאבן שואבת עבור הקולנוע? האם מדובר במנגנון של ביקוש והיצע או שמא בקיבעון קולנועי? והאם העולם צריך, אבל באמת באמת צריך, 800 עיבודים שונים למחזות של שייקספיר?
השנה היא 1899 ולראשונה מוקרן סרט המבוסס על מחזה שייקספירי, הוא נקרא "King John" והוא מתאר את הסצנה האחרונה מתוך המחזה "The Life and Death of King John". הסרט, שנחשב לאחד העיבודים הספרותיים הראשונים בתולדות הקולנוע, אמנם לא שרד, אך סימן את תחילתו של הרומן הארוך והפתלתל בין שתי צורות האמנות הללו.
שנה לאחר מכן מוקרן סרט המבוסס על "רומיאו ויוליה", המחזה השייקספירי המפורסם. הסרט, שנעשה בצרפת, יצא בסמיכות כה גדולה להולדת הקולנוע, עד שלא מפתיע לגלות שיוצרו, צלם מקצועי המוכר בשם קלמון מוריס, היה מי שארגן את ההקרנה הראשונה של סרטיהם של ממציאי הקולנוע האחים לומייר בדצמבר 1985. במהלך השנים שעקבו, יותר ויותר יוצרים גילו את האוצר הבלום שנקרא ספרות, והעשור הראשון של המאה העשרים טומן בחובו שורה ארוכה של עיבודים ראשונים ומרגשים, שיבססו את אלופי האדפטציות למאה הקרובה.
ב-1903 מוקרן לראשונה סרט אנגלי המבוסס על "אליס בארץ הפלאות", ספרו של לואיס קרול שפורסם
ב-1905 יוצא בצרפת "Esmeralda", הסרט הראשון המבוסס על "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו; ב-1906 יוצא בארה"ב "A Modern Oliver Twist", הסרט הראשון המבוסס על ספרו של צ'רלס דיקנס; וב-1910 יוצא העיבוד הראשון לספרה של שרלוט ברונטה, "ג'יין אייר", הראשון מיני עיבודים רבים (מדי?), כולל אחד שצפוי לצאת ב-2011 בכיכובם המבטיח של מייקל פסבנדר ("רעב") ומיה ואסיקאוסקה (הלא היא אליס בסרט התלת-ממד של טים ברטון). בשנה הבאה צפוי גם לצאת סרט המבוסס על "אנקת גבהים", ספרה של אמילי ברונטה, בת נוספת למשפחה הספרותית, בבימויה של אנדריאה ארנולד ("מחוץ למים"). גם זה לא יהיה כמובן העיבוד הראשון לספר, שזכה במרוץ השנים לעשרות פרשנויות שונות.
ככל שעובר הזמן, כך גדלה גם השאפתנות הקולנועית. עם התפתחות הטכנולוגיה, הפקות הפכו לגדולות וראוותניות יותר, באופן שאיפשר ליוצרים להתיר כל רסן מבחינה יצירתית. ב-1939 יצא לאקרנים עיבוד מוזיקלי של "הקוסם מארץ עוץ", המבוסס על ספרו של ל. פרנק באום, בכיכובה של ג'ודי גרלנד ובבימויו המופלא של ויקטור פלמינג. נעשו לא מעט עיבודים לספרו של באום עד אז, ועוד יותר עיבודים מאז, אך סרטו של פלמינג, שהיווה שילוב של חדשנות טכנית, בימוי מקורי וסיפור אלמותי הפך אותו לאבן דרך אמיתית בקולנוע האמריקאי.
עם התפתחות התעשייה, נאמנות למקור הספרותי נדחקה על-ידי מניעים מסחריים מהולים בפרצים של שיגעון גדלות. זו הייתה ככל הנראה המוטיבציה של ססיל ב. דה מיל כשבערוב ימיו החליט לעבד למסך ספר קטן שאנו אוהבים לקרוא לו - התנ"ך. ב-1956 יצא לאקרנים הסרט "עשרת הדיברות", המבוסס (בחופשיות) על הספר בעל התפוצה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. סרטו האפי של דה מיל, בכיכובם של צ'רלטון הסטון בתפקיד משה ויול ברינר בתפקיד פרעה רעמסס השני, היה הצלחה קופתית מסחררת, דבר מפתיע במיוחד בהתחשב באורכו (220 דקות) ובחירויות שלקח מהמקור. ועד עצם היום הזה שום חג פסח (או פסחא) אינו שלם בלעדיו.
זה לא תמיד ברור מאליו מה משותף לכל היצירות שנכנסות לפנתיאון העיבודים הקולנועיים, ושהופך אותן לאל זמניות. זה טמון בכך שכולן יצירות ספרותיות קלאסיות שעמדו היטב במבחן הזמן, ולכולן עלילה שקורצת במיוחד להסרטה חוזרת ונשנית, כלומר כזו שמאפשרת מרחב גדול לפרשנות (עדיין לא ממש ברור לאף אחד אם ג'יין אוסטן הייתה פמיניסטית, פוסט פמיניסטית או משקיפה חברתית). גם הזמן הרב שעבר מאז שנכתבו ועד היום מאפשר מרחב תמרון עבור הבמאי, שיכול לבחור באיזו מידה של נאמנות לתקופה ולמקום לנקוט, מה שאולי מסביר את ההתפתחות הבאה, שהתרחשה בסוף שנות התשעים ונמשכה לתוך שנות האלפיים.
בזמן שבאנגליה ממשיכים למחזר באדיקות אינסופית וברצינות תהומית את הקאנון הספרותי שלהם, אמריקה נכנסת לעידן דה-קונסטרוקטיביסטי, במהלכו נאמנות למקור הספרותי מתחלפת בקדחת פוסט מודרניסטית של חדשנות ואמירה אישית. ב-1996 ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס מגלמים את רומיאו וג'ולייט בגרסת הפופ של באז לורמן ("מולין רוז'") למחזה המפורסם, שנראה כעת כמו היתוך בין טרגדיה שייקספירית לקליפ של בון ג'ובי; זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2000, אית'ן הוק שואל בניכור אורבני "להיות או לא להיות?" תוך שיטוט במחלקת הפעולה של ספריית הווידאו, כחלק מניסיונו של הבמאי מייקל אלמריידה לעדכן את המלט לימינו; ואילו ב-2003, שיא השיאים, הסרט "טוויסט" (כמו ב"אוליבר טוויסט"), המעדכן את ספרו הקלאסי של דיקנס לסצנה ההומוסקסואלית העכשווית של דאונטאון טורונטו, ובכך קוצר באופן לא רשמי את פרס העיבוד ההזוי ביותר בתולדות הקולנוע.
השנה היא 2010, ואחד הסרטים המצופים ביותר לאחרונה היה, למבוגרים וילדים כאחד, גרסת התלת-ממד המרהיבה של "אליס בארץ הפלאות", שעדיין, מעל מאה שנה לאחר שנכתב הספר, מושכת את הצופים לקולנוע ולא בכדי. נדמה שמאחורי כל צעד קדימה שעושה הקולנוע, מסתתרת קלאסיקה ספרותית עליה הוא נשען. זה אומר שכל שלב אבולוציוני שעובר הקולנוע הוא סוג של גושפנקא לחזור לפנתיאון הספרותי ולעבור עליו עם מכבש החידושים הטכניים, כאילו התוצאה הפעם הולכת להיות משהו אחר לגמרי מבעבר (וזה לרוב נכון).
עברנו מזמן את השלב בו אופי היצירה או אפילו טיבה עומדים למבחן. מדובר בקומץ ספרים, החקוקים כל-כך עמוק בתודעה הקולנועית, שהם מהווים קביים אמנותיים לקולנוע בתקופות של שינוי, של ספק או של סתם חוסר השראה. זו הסיבה, או לפחות אחת מיני סיבות רבות מאוד, שהיצירות הללו (מבחינתו של הקולנוע לפחות) לא ימותו לעולם.
שירה בן-סימון, מתוך מגזין האוזן השלישית החדש, שרואה אור בימים אלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם