הבמאי כגאון: על תיאוריית האוטר בקולנוע המודרני
מה נשאר מתיאוריית האוטר ואיפה היא עומדת היום? לא מעט פרקטיקות עכשוויות יוצאות נגד התיאוריה ופעילותה הדכאנית. מאמר אורח
יוצרים אלו זוהו עם דמות הגאון, המפיק יצירה אמנותית אשר שוברת את המסורות הקיימות, וממנה ניתן לחלץ כללים כיצד להתחיל מסורת חדשה. הבמאי הגאון, האוטר, הוא זה אשר יוצר מסורות חדשות יש מאין. לאורך השנים, הישות הזו עברה מספר גלגולים והצטמצמה לדמותו של הבמאי בעל סימן ההיכר הייחודי, כמו וורנר הרצוג, מרטין סקורסזה ודייוויד קרוננברג.
האוטר הוא דרכם של צופים ומבקרים להאדיר את הקולנוע ולייצר עבורו מיתוסים, סיפורים ודמויות שישרדו את התקופה בה הם מתקיימים ובמקביל ישמרו תקופה זו לעד. בכל אחד מן הבמאים הללו יש משהו נצחי וזמני גם יחד, שכן הם גם מתהווים מתקופה מסוימת וסרטיהם הם תגובה לה, והם גם מתעלים מעל תקופתם כדי ליצור משהו על זמני ובלתי מתכלה.
סגנון קולנועי ייחודי. היצ'קוק
KRT
עם חלוף השנים, מספר הבמאים הנתפסים כגדולים וייחודיים לדורם הלך והצטמצם כאמור, אך תיאוריית האוטר לא נעלמה, והיא ממשיכה לשרוד עם במאים חדשים מכל העולם. במקביל עלתה לדיון השאלה האם האוטר אינו אלא פיקציה של מבקרי קולנוע, המבקשים להכתיר בכל תקופה את ענקי הדור, כחלק ממסורת מיושנת שתחילתה בביקורת אמנות וספרות המעניקה בכורה ליוצר ולטכניקה הפרטית שלו.
ההיסטוריה של הקולנוע כרצף דימויים. גודאר AFP
תפיסה זו רואה את התרבות כתוצר של אלו אשר נמצאים בחזיתה, כמוכתבת בידי היוצרים הבולטים שלה, וממפה אותה באמצעות שושלות ומסורות שהתקבעו לאורך השנים דרך אותם יוצרים. תיאוריית האוטר גורסת כי אותם במאים הם אשר מאפשרים את הקולנוע, הם מעניקים לו קיום ומפיחים בו חיים בכל פעם מחדש. הביקורת שעומדת מנגד למחשבה זו, מבקשת להבין האם הקולנוע אכן מעוצב בידי במאים, או שמא במאים מעוצבים בידי הקולנוע.
הכוונה אינה לכך שהקולנוע הוא איזו ישות מופשטת, אלא טריטוריה חסרת סמכות, חסרת שושלת אחת ברורה המסדירה את התפתחותם של ז'אנרים ונישות קולנועיות. בסדרת הטלוויזיה שלו
Histoire(s) du cinema, ז'אן לוק גודאר מבקש לספר את
ההיסטוריה של הקולנוע, לא כרצף של במאים ואסכולות שהתפתחו זה בעקבות זה, אלא כתנועה של דימויים.
גודאר סבור כי כל תמונה, כל דימוי נוצר מתוך (לפחות) שני דימויים אחרים, אשר נמסים לכדי דימוי שלישי. כל תמונה קולנועית לפיכך "נרדפת" בידי אלו אשר אפשרו אותה, ואינה יכולה לשבור את המעגל שמתוכו היא נוצרת. לא ניתן למקם תנועה זו על גבי ציר של עבר-הווה-עתיד, מפני שיש בה איכות אינסופית - כל תמונה מתהווה מתוך תמונות אחרות, ובלתי אפשרי לאתר את התמונה הראשונה, זו אשר מאפשרת את כל השאר, מפני שגם היא אינה ראשונה למעשה. זוהי דרך אחת להפקיע את הקולנוע מידיהם של יוצרים ומבקרים כדי לתת לו להתקיים באנונימיות שלו.
סרטים מינוריים בעלי כוח חתרני. דיוויד לינץ'
צילום: AP
בד בבד עם הביקורת שעלתה סביב הנושא, אנו עדים לניסיונות של אוטרים עכשוויים להיפטר מן השם והסגנון שדבק בהם, ולהכשיל את סרטיהם בעצמם, מהלך שמפתיע ולעתים מזעזע את קהל המעריצים שלהם והמבקרים. "אינלנד אמפייר" של דייוויד לינץ', "גבולות השליטה" של ג'ים ג'רמוש, "יהודי טוב" של איתן וג'ואל כהן ו"פנים" של טסאי מינג ליאנג, כולם שוברים באופן רדיקלי את המסגרות שבנו לעצמם הבמאים לאורך השנים, ואולי גם מסמנים שינוי מהותי בגישה הקולנועית שלהם.
שובר מסגרות. "יהודי טוב" של האחים כהן מתוך הסרט
כל אחד מן הסרטים הללו מהווה חזרה של הבמאי למסורת שהוא עצמו יצר, לדמויות ולשפה הפרטית שלו. לא מדובר בחזרה נוסטלגית, אלא במבט ציני כמעט, שבע מיצירות העבר, המתועל לאקט של פארודיה עצמית, המבקשת להחריב באורח אלים את הקורפוס האישי של הבמאי. "אינלנד אמפייר", "גבולות השליטה" ו"פנים" זכו לתגובות דומות, ונתפסו כסרטים פשטניים, כניסיון של הבמאי לחקות את עצמו ובעלי אופי ואיכות של סרט סטודנטים.
סרטים אלו נטלו את החומרים המוכרים של כל במאי, והפכו אותם על ראשם, הקצינו אותם עד למקום בו הם רוקנו מכל שהפך אותם לנכס של הבמאי, ולכן התוצאה אכזבה צופים רבים. בצניעותם, לינץ', ג'רמוש ומינג ליאנג יצרו סרטים מינוריים בעלי כוח חתרני מינורי, המקעקעים את הסרטים של עצמם ונדחקים לשוליים, כדי לחמוק באופן סמוי מהסמכות הקולנועית שהם עצמם יצרו. זו הדרך שבה הם בחרו כדי לנטרל את הסמכות שלהם כאוטרים מתוך העשייה הקולנועית עצמה.
המסה הקולנועית של גודאר והסרטים האלו הם רק כמה מן הפרקטיקות המופיעות לאחרונה בתגובה לתיאוריית האוטר ולפעולה הדכאנית שלה על היצירה הקולנועית. יחד עם פורמטים כמו יוטיוב ופייסבוק, המאפשרים לכל אחד לייצר סרטים ולהפיצם באופן עצמאי, כנראה שנזכה לראות בשנים הקרובות את הביקורת וההתנגדות לדמות האוטר בחזיתות רבות ומפתיעות.
כתבה זו, מתוך גיליון האוזן השלישית החדש - שיעלה לאתר האוזן בסוף אוגוסט - ושיוקדש לגל הצרפתי החדש במלאת לו 50 שנה.
הכותב, דניאל ויצמן, הינו עובד האוזן השלישית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם