אין לי תאריך ואני גם לא שואלת: ראיון עם שמרית אור
ערב מחווה בצוותא וספר חדש שמאגד את להיטיה הגדולים הם הזדמנות מצוינת לשמרית אור, מהפזמונאיות הגדולות בישראל, להסתכל לאחור ולעשות סיכום ביניים. הילדות בצלו של אביה, המשורר יעקב אורלנד. אהבת הנעורים לשלום חנוך. ההטרדות המיניות שחוותה כשחקנית בתאטרון. הלם הקרב של בעלה, יוסי וירז'נסקי. וההתמודדות הקשה עם הסרטן: "אני חיה את החיים שלי ויודעת שהוא שם"
הסרטן של שמרית אור כבר לא סוד. היא עצמה יודעת שהוא מוגדר כדרגה ארבע. היא דיברה עם רופאים, קראה באינטרנט. אחר כך גילתה שהגרורות התפשטו לכל הגוף. בערב מחווה שנערך לכבודה בצוותא בשבוע שעבר הסרטן נשאר בשירותים. היא יושבת נרגשת על הבמה. תלמידיה ברימון מבצעים לכבודה שירים מתוך ספרה החדש, "ציפור האש", שיצא במקביל. הקהל עוטף אותה בחיבה גדולה בכל פעם כשהיא מדברת. בשירים כמו "נסיך החלומות" (ולנטינו), "צרות טובות" ו"אני חוזר הביתה", הוא ממש יוצא מגדרו.
בשנת 2005 הרגישה אור גוש בשד השמאלי שלה. הרופא שלח אותה לעשות ממוגרפיה ואולטרה סאונד. התוצאות חזרו תקינות ואור חזרה הביתה, אבל הגוש גדל. "היה לי נוח לחשוב שהרופא צודק ושאין לי כלום", היא מספרת, "אבל המשכתי לעשות בדיקות כשבכל פעם הן חזרו תקינות. ב-2008 הוא כבר היה ממש גדול, והתחיל להציק לי. הייתי אצל רופא משפחה ששלח אותי לעשות ממוגרפיה ופתאום ראיתי שבתוצאות הבדיקות יש כוכבית המציינת שהן נכונות ב-90 אחוז . נבהלתי. הלכתי שוב לרופא שבדק אותי ידנית ושלח אותי לרופאה אחרת. למחרת שלחו אותי לעשות ביופסיה ואחרי כמה ימים ידעתי שזה סרטן. התחלתי לחפש רופאה קבועה כי הבנתי שיש לזה מחיר, וכנראה צריך יהיה להוריד לי את השד".
בשלב הזה לאור לא היה מושג כמה חמור מצבה הבריאותי. "זה היה כמו מסע ברכבת שדים. הראש עבד בטירוף, כל כך הרבה סרטים רצו לי, אבל לא נכנסתי לפאניקה ולא קפאתי. הסרטן שם אותי במקום שבו אני צריכה לאפס את סדרי העדיפויות שלי. עשיתי בדיקה כדי לראות אם יש גרורות או לא. בגלל שאני גם מושתלת כליה אני מקבלת תרופה שמשנה את מרקם העצם. התרופה הזו גרמה לשתי תוצאות הפוכות בסי-טי למיפוי עצמות. אחרי ויכוחים בין הרופאים על התוצאות הוחלט שצריך לעשות ביופסיית עצם. הפעם התוצאות היו חד משמעיות: יש גרורות בכל השלד. זה לא היה צפוי. נאלצתי להתמודד עם עצמי. המשמעות של דרגת הסרטן שלי, דרגה ארבע, אומרת שזה מאוחר. שאין מה לעשות. אין לי תאריך ואני גם לא שואלת. ואם הייתי שואלת גם לא הייתי מקבלת תשובה.
"כשגיליתי מהן התוצאות אמרתי לרופאה שלי, תמר פרץ מבית חולים הדסה, שאני לא רוצה לחיות בייסורים את מה שנשאר לי. אין לי כוח לחשוב על טיפולים קשים ועל סבל פיזי. אני חזקה מצד אחד ומצד שני שברירית. אני הרבה שנים על המון תרופות בגלל השתלת הכליה. אני דקיקה ויודעת מה הגוף שלי יכול לשאת ומה לא. טיפולים קשים יקצרו את ימיי. אני פשוט לא אשרוד אותם".
הביוגרפיה של אור יכולה למלא כמה כרכים של בריטניקה לנוער. היא נולדה ב-1945 בירושלים , בהמשך עברה לחיפה. אביה הוא המשורר יעקב אורלנד שכתב, בין היתר, את "היו לילות", ו"עץ הרימון". היחסים ביניהם, היא מספרת, היו מורכבים. "הדבר החשוב ביותר בחייו היה השירה הצרופה שלו. שירי הזמר שלו נחשבו בעיניו לבנים לא חוקים. הייתה לו בעיה עם זה שהשירים האלה תופסים את אוזן הציבור, שהם חיים הרבה יותר מהשירה שלו. למרות שזה טבעי כי שירה נועדה למעטים ושירים נועדו לכולם. אני לא יודעת למה הוא היה כל כך מסובך עם עצמו. השירים שהצליחו הוזמנו על ידי תאטראות בתור שירים שכששרים אותם אז מחליפים את התפאורה מאחור בין סקיצה אחת לסקיצה
"כשהוא קיבל פרס ישראל לזמר עברי הוא נעלב. הוא ציפה לקבל את פרס ישראל לשירה - הדבר שהקדיש לו את כל חייו. תמיד אמרתי לו שמה שיישאר יהיו השירים שאנשים שרים אבל הוא לא ראה את זה ככה. הוא ידע לפרגן לי על מה שכתבתי. התחלתי לכתוב שירה כשהייתי בת 16. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות משוררת. הייתה לי מחברת שירים שהייתה היומן שלי. כתבתי שירים במקום יומן. במהלך הזמן התברר לי שהוא היה מציץ בה, מעשה בלתי נתפס בתקופה שבה מתחילה להתגבש האישיות הפרטית. לא רק שהיה קורא, אלא גם העיר את הערותיו בתוך היומן. נתן ציונים פה ושם".
התעמתת איתו על זה?
"אני לא זוכרת הרבה דברים מילדותי אבל אני בטוחה שכן. בסופו של דבר עברתי על זה לסדר היום. יכולנו לריב אבל תמיד שחררנו. יכול להיות שלא כתבתי תקופה מסוימת בגלל זה, אבל חזרתי לכתוב מאוחר יותר. היה קשה לכעוס עליו כי הוא היה מאוד נחמד. הוא היה אדם מאוד זקוף וגא ואני יודעת שאנשים שלא הכירו אותו חשבו שהוא שחצן. הוא ידע יותר מרוב האנשים שאני מכירה, היה חקרן, סקרן, בלשן, וקרא בלי סוף. ויחד עם זה היה בו משהו שגרם לי להרגיש חמלה".
למה ?
"בגיל ארבע, בערב מלחמת העולם הראשונה, הוא חווה פוגרום. אוקראינים נכנסו בזמן שהוא התחבא בתוך חבית דגים מלוחים. דרך החריצים הוא ראה איך עורפים את הראש של סבא שלו. הם הרגו, רצחו, אנסו. המראות שראה היו זוועה. הוא לא דיבר על זה מילה, רק בגיל 80 כתב על זה פואמה. הוא רצה להיות כמו כולם אבל הוא היה אאוטסיידר. סבתא שלי למשל הכריחה אותו ללכת עם גרביים ארוכים כשהיה ילד, והוא כל כך רצה להיות אחד מכולם. במקום הזה התחברתי אליו. הוא כתב את השיר הראשון שלו בכיתה י"א. בלי לרצות, הקריירה המוצלחת שלו הייתה עץ שמטיל צל נורא לי ולו".
איזה ציונים הוא נתן לך?
"ציונים טובים".
בגיל 17 וחצי החליטה אור לעזוב את הבית בחיפה, ללמוד משחק בבית צבי ולהפוך לבלרינה. "רציתי מאוד ללכת ללמוד שם. גרמתי להוריי לממן לי חדר בתוך בית של איזו גברת ברמת גן. זו הייתה מטלה שהוטלה על הורים שלא היו עשירים - אבי היה משורר ואמי אחות שפרנסה את הבית. למדתי הרבה שנים בלט אצל מורה נחשבת. בגיל 16 היא אמרה לאמא שלי ולאוזניי שזה עצוב שאני כל כך אוהבת לרקוד כי אין בלרינות גבוהות. הבנתי שאני צריכה לוותר על החלום. קצת אחר כך הזמינו אותי להשתתף בהצגה בתאטרון בחיפה במסגרת חוג לדרמה שעשינו. פתאום הייתי בתאטרון וזה קסם לי. חשבתי שאולי זו הדרך ונרשמתי ללימודי משחק".
בבית צבי פגשה אור את שלום חנוך. הוא למד כיתה מעליה והם החלו לצאת. "הוא היה חתיך, מתוק וביישן", היא נזכרת. "מאוד מסוגר, גם היום הוא מסוגר. הוא השמיע לי פעם ראשונה את ברברה סטרייסנד. אני לא יודעת אם הוא יזכור את זה. זו הייתה תקופה כל כך שונה וכל כך תמימה. הייתי בין המוטרפות בכיתה וכל מה שהיה מאופק יצא פתאום החוצה. כולם חווינו את היציאה מהבית. למדתי עם נעמי בלומנטל (לימים חברת כנסת - י"י) וגרנו באותה דירה. יוסי פולק למד עם שלום בכיתה, היא יצאה איתו ואני עם שלום. זו הייתה אהבה גדולה. התפנית שלי הייתה הפגישה איתו. היא בעצם גילתה לי שאפשר לכתוב מילים למנגינות. כתבנו יחד את השיר 'סתיו' לצמד חדוה ודוד".
את זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת את השיר ברדיו?
"אני זוכרת רק טראומות ולא דברים טובים. הרבה שנים אני מודעת לזה שזה כל מה שאני זוכרת. רק דברים רעים. כשלמדתי בבית צבי הבנתי כמה אני לא זוכרת כלום מילדותי. יש לי מחיקון רציני מילדותי ונעוריי. אחת הסיבות היא שלא היו לי באמת חברים כי לא צמחתי איתם. בכיתה ז' העזתי שיהיה לי חבר מבית ספר אחר. העדפתי להיפגש איתו במקום ללכת לערב כיתה. את יודעת מה הם עשו לי? הם עשו לי חרמות. הם רדפו אחרי ורצו להרביץ לי. הם ידעו שאבא שלי כתב שירים. הייתה הילה סביבו ואני שילמתי עליה מחיר. גם דיברתי עברית טובה וגם תיקנתי אחרים. הייתי ילדה מאוד מופנמת והייתי די בצד ובכל זאת היה משהו שגרם להם לעשות אותי שעיר לעזאזל.
הם תמיד אמרו שאבא שלי כותב את החיבורים שלי. מישהי הפיצה רכילות מרושעת שכשאבא שלי במספרה מסדרים לו את הציפורניים. זה נחשב לדבר נורא בעיר של פועלים. בקטע של אבא שלי היה משהו שגרם להם לקנא. לא חשבתי על אבא שלי כגורם לזה אף פעם. תמיד חיפשתי מה בי גרם להם להיות ככה".
כתבת שירים בגיל צעיר. למה עזבת את זה ובחרת ללמוד משחק?
"רציתי להיות שחקנית. נראה לי שחיפשתי במה. זה נראה אז כמו פשרה אפשרית. השפה עניינה אותי וזה נראה קרוב למה שאני רוצה. לכן כל כך התמוגגתי מהחוויה. בהצגת הסיום שלנו בבית צבי היו אנשים מתאטראות שונים. למחרת צלצלו אליי מהקאמרי והחתימו אותי על חוזה. הייתי שנה בקאמרי, שיחקתי בהצגות שונות וחוויתי את זה הכי טוב אבל הבנתי שזה לא מקומי. למדתי בבית הספר שהתאטרון הוא כמעט אלוהות. עולם נשגב. ואז המציאות טפחה על פניי מהר. היו שם שחקנים חכמים יותר ופחות, היו שם אינטריגות. הכרתי שחקנים שהיו בשבילי קודם נשגבים ובמכה אחת פתאום מאוד התאכזבתי.
"אני מודה שבאתי מאוד מפונקת. גדלתי בבית עם אנשים מאוד מעניינים ויוצאי דופן. החברים של ההורים שלי היו כל כך שונים, יוצרים וציירים. זה יצר אצלי איזו ציפייה לסטנדרט שהיה אחר: אנשים - ואני בכוונה מדברת ברבים - שחקנים ראשיים שעושים הצגות מובילות. פתאום, בחזרה, כשהבמאי אומר להוריד איזו שורה, זה הופך להיות הדבר הכי חשוב בשבילם ונהיה משבר רציני. או כשבחורה צעירה באה ומטרידים אותה מינית. שחקנים מבוגרים הטרידו בחורות צעירות. אותי. ממקום של הערצה את פתאום נתקלת בדבר כזה. זה ריסק אותי. אמרתי זה לא בשבילי. היום זה לא היה קורה. בעצם, אני לא יודעת אם זה לא היה קורה.
"לפעמים - וזה נורא להגיד - החיים מכתיבים לסתום את הפה כדי לא לעוף ממקום מסוים. מי שלא שותקת יודעת מה היא מסכנת. אני שתקתי. זה היה מכמה אנשים. איפה נשמע דבר כזה? עובדה היא שעשיתי בכל זאת החלטה מאוד דרמטית ודרסטית וכמו שהקדשתי לזה שלוש שנים של לימודים פשוט חתכתי. זה היה מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם. זה מקום של השפלה נוראית. יצא לי לפגוש אותם אחרי הרבה שנים. אני בטח לא הייתי יוצאת דופן בשבילם. הייתי עוד אחת כך שלא נראה לי שמבחינתם נשאר איזה רושם מהמפגש שלי איתם".
אור בחרה לברוח, והיא עשתה זאת דרך נישואים לבעלה הראשון, איש הרדיו ורדי בן-יעקב. בתחילת שנות השבעים הם עברו לירושלים והיא התמקדה בעיקר בלהיות אמא ליערית. עד שקיבלה טלפון מחבר ותיק. "שלום חנוך צלצל איזה יום אחד אמר לי שהוא מקים שלישייה עם בני אמדורסקי וחנן יובל. הוא אמר שהוא רוצה להעביר לי קלטת עם שלושה קטעי מוזיקה. ככה נולדו השירים 'צרות טובות' ו'איזידור'.
הייתי בודדה בירושלים אז כתבתי את השירים האלה. הבנתי שאני מאוד נהנית לכתוב מילים למנגינות. זה היה משהו שלא הכרתי קודם. התחלתי לקבל עוד טלפונים של זמרים שביקשו ממנו שירים. המעמד שלי ככותבת בתוך הברנז?ה התבסס יפה. הבנתי שיש לי נישה משלי, שאף אחד לא יתמודד לי איתה. לא חשבתי שזו קריירה או משהו שאפשר להתפרנס ממנו. אמא שלי ראתה לאן נושבת הרוח, היא חיה עם משורר כל חייה. היא אמרה לי שאני צריכה משהו להתקיים ממנו, לא לבנות על זה. בשנים האחרונות הגעתי לתובנה שהייתי כמעט האישה היחידה בין הכותבים בדור שלי - אהוד מנור, יורם טהרלב, ירון לונדון - ובהחלט היה לי יותר קשה".
בעודה מבססת את מעמדה ככותבת, נסעה אור ללונדון עם בעלה, שזכה להגיש פינה בבי-בי-סי. כשחזרו ארצה התפרקה החבילה. אור הבינה שהיא צריכה לפרנס את בתה. בהשראת לונדון היא פתחה חנות בגדים יד שנייה ברחוב ירמיהו בתל אביב, ששימשה כמקור הפרנסה העיקרי שלה במשך הרבה מאוד שנים. ב-1974 פגשה את השחקן יוסי וירז'נסקי.
"הכרנו בערב שעשו בפיקוד דרום לכבוד אריק שרון. הייתי אז גרושה ויוסי היה חבר של הזמרת והפזמונאית דרורה חבקין. אחרי המפגש הראשון התראינו שוב רק אחרי שבעה חודשים. ב-1975 התחתנו . כשזה קורה זה קורה, והיה לי ברור שפגשתי את הנשמה האחות שלי. זה מקום טוב".
וירז'נסקי הוא הלום קרב. לקח זמן עד שהשניים גילו שזו הסיבה להתנהגות הלא ברורה שהופיעה אצלו פתאום. "הסיפור של הלם הקרב של יוסי הוא פוסט טראומה. חוסר שינה בלילות, אי שקט נוראי, בכי מתוך שינה, חוסר רצון לעשות דברים וחרדות שמתרגמות לכאבי לב", מספרת אור. "לא היה לי הסבר לזה. הוא התחיל לשתות, ולעשות דברים מסוימים שהיום אני יודעת שהיו למעשה טיפול עצמי. הוא היה ברמה הסורית במלחמת ששת הימים. כמותו היו אנשים רבים. התרסקנו בגלל המלחמה בקלות. היה לי קשה והקושי הכי גדול שלי היה לשמור שהילדים ייפגעו כמה שפחות. זה מאוד קשה. היו הרבה כעסים והתפרצויות. יצאתי מדעתי כי לא הבנתי מה קורה. הוא לא היה מי שהכרתי. באיזשהו שלב, אחרי שכמה פעמים הגענו למיון עם לחץ בחזה ואמרו לנו שזה חרדתי, הבנתי שצריך ללכת לפסיכיאטר ולראות מה קורה. זה לא נפתר. הוא קיבל תרופה נגד חרדות אבל זה היה מאוד מינורי וכמעט לא השפיע. מישהו הציע לנו ללכת לפסיכיאטר אחר, והוא עלה פתאום על איזה זנב של שיחה שפתחה את הפצע. הוא הפנה אותו למרפאה בתל השומר ובשנת 1999 הכירו בו כנכה צה"ל. פתאום המצב הזה קיבל שם".
בסוף שנת 1996 קנתה אור יחד עם בעלה קוטג' בשכונת נווה רותם בפרדס חנה. קצת לפני שעברו לשם גילו השניים שבן לילה הוקמו באזור שלטים ענקיים המבשרים על הקמתה של שכונה חרדית עם מקוואות, בתי כנסת ונשים צנועות. אור החליטה להילחם יחד עם ועד פעולה שהוקם נגד הקמת השכונה. הסיפור סוקר בהרחבה בתקשורת, גם בעולם.
המאבק הציבורי חשף שמדובר בבנייה לא חוקית. בית המשפט פסק באופן תקדימי לטובת ועד הפעולה. אור, שהייתה דמות דומיננטית במאבק, קיבלה הצעה לרוץ לראשות מועצת פרדס חנה מטעם מרצ. היא לא הצליחה לכבוש את הכיסא הנחשק אך שימשה כיו"ר האופוזיציה במשך שמונה שנים.
חוץ מכתיבת השירים כל הבחירות האחרות שלך בחיים - רקדנית, שחקנית, חברת מועצה - שמו אותך בפרונט. את אוהבת להיות שם?
"בתודעה הציבורית וגם שלי אני בעיקר כותבת שירים. אם הייתי רוצה להיות בפרונט הייתי נלחמת, אבל מבחינתי לכתוב את השירים זה הפרונט שלי".
הספר החדש שלה כולל שירים מכל התקופות בחייה. ארבעה מתוך ששת השערים מוקדשים לשירים שכולם מכירים - "שיר היונה", "גלגל ענק", "אצלי הכל בסדר", "ואולי אותה שתיקה", "שירו שיר אמן" ועוד - ושני הנוספים מכילים את אלה שלא העזה לחשוף מעולם.
"לא פיזרתי אותם בין המלחינים כי הם היו לי אישיים מדי", היא אומרת. "כשנאלצתי לבחור מתוך הרבה שירים את המאה שייכנסו ואת כל השאר להשאיר בחוץ, זה היה סוג של נטישה. פתאום נתקלתי בשירים שלא ראיתי הרבה זמן. החלטתי להוציא את הספר כי עצם הידיעה שאני חולה גרמה לי לחשוב על מה אני רוצה שיקרה כל עוד אני בסביבה. בין הדברים השונים היה גם ספר שירים. אני רוצה לומר שאני אדם שלא עסוק בעצמו. אבל זה לא נכון. הבנתי שזה שלא אספתי את כל השירים שלי כל כך הרבה זמן זו טעות, שהגיע הזמן למצוא להם מקום שהם ראויים לו. מילים צריכות להיות מושרות וגם על דף".
הספר הזה הוא מבחינתך סוג של פרידה?
"לא. עלה בי הרעיון להוציא ספר. כי עד הסרטן לא ממש עשיתי בשביל זה כלום. החיים שלי היו כל כך מורכבים ומלאי תהפוכות. זו פשוט משהו שהיה חשוב לי לעשות".
אור מלמדת היום בבית הספר רימון ברמת השרון קורס שנקרא "מילים למנגינות ומנגינות למילים". לשאלה אם יש עדיין מקום לעיסוק כמו פזמונאות היא עונה בלי היסוס. "בהחלט שיש מקום. אחת הבעיות היום היא שכולם עושים הכל. לכתוב, להלחין, לעבד, הכל. ואנחנו לא כל כך מוצלחים בכל דבר. בוא נהיה טובים בדבר אחד. אנשים לא מכירים צורות כתיבה אחרות. צריך לדעת הכל - מהתנ"ך ושירת ימי הביניים, דרך אלתרמן, ביאליק ומאיר אריאל. אנחנו לא יכולים לייצר אם אנו לא מושפעים ולא מרחיבים את הדעת. מה יש מול יוצרי רימון? מוזיקה ים תיכונית. אני שומעת את שפתה של קרן פלס והיא לא דלה. אריק ברמן ממש מוכשר. והם הגיעו אחרי שנות בצורת של דור שלם שלא כתב בכלל.
בוואקום הגדול מי שכתב הפסיק לכתוב כי לא היה מי שישיר. מי שכן שר רצה לשיר דברים אחרים. היו שני עשורים שכמעט לא נכתבו בהם שירים חדשים. ואז פתאום מגיעה חבורת רימון הזו שמביאה משהו אחר. נכון שהעם לא רוצה את זה עכשיו. העם בעד מוזיקה שנשמעת על אוניות שנוסעות באגן הים התיכון מול אנשים שמשחקים קלפים. אבל מוזיקה מזרחית זה משעמם חוץ מאותו רגע של פאן שאתה יכול להזיז את הגוף שלך, ואז זהו.
"אני לא מאמינה שאני בודדה במקום הזה. יש כל כך הרבה דברים במוזיקה שמצליחים שלא עומדים בשום קריטריון אצלי. משהו קרה לנו והבסיס השתבש, וזה משפיע על כל השטח. יש לי בעיה עם משרד החינוך. אם הוא היה דואג לזה שילדים יקבלו את מה שאנחנו קיבלנו כשהיינו ילדים אז גם המוזיקה המזרחית הייתה נשמעת אחרת. כבר לא מלמדים עברית. סלנג הוא דבר נהדר אבל אתה צריך לדעת את הבסיס. תראי מה מלמדים. הילדים לא יודעים כלום על כלום ואי אפשר להאשים אף אחד, רק את המסגרת. אנשים בתקופה שלי היו צמאי תרבות ועשו כל מיני דברים להעשיר את עצמם.
תראי את העולים מברית המועצות. הם שומרים על הגטו שלהם, במטרה לשמר את החיבור לתרבות למקום שמהם באו. יש להם ערבים תרבותיים שכוללים בלט ושירה כדי להיאחז במקום הזה שהנפש מתחברת אליו. התלמידים שלי ברימון סקרנים מאוד. רוצים לדעת הכל. המקצוע הזה לא פשוט. אנחנו אנשים חסרי ביטחון. הוא נובע ממקומות רחוקים, מהילדות שלנו. אני מאוד מזדהה עם התלמידים שלי בחרדות שלהם ובפחדים שלהם".
אבל יש הבדל עצום בינך ובינם. את כבר קיבלת את ההכרה.
"זה לא משנה. המקום הזה מאוד חשוף אצלי. מצד אחד אני בעלת ביטחון אבל אני גם ילדה עם חוסר ביטחון. אני לא אדם ילדותי אבל כן. הרעב אצלי להכרה הוא הרבה פחות. יש לי הכרה ואני שקטה. יש אנשים מכל מיני שטחים שזה לא מספיק להם. אני רוויה, אני לא בור ללא תחתית. אני אדם שאומר הכל ולא תמיד לטובתי. אני כן מופתעת מפרגון ועניין בי מצד המדיה. זה המון. הרי ברור שכל הצורך להתעסק בי בא מתוך פרגון. נכון שהסיפור שלי הוא מגוון, רב צדדי, חייתי חיים של כמה אנשים. אולי זה העניין".
אור היא בחורה גלויה, אבל בהחלט מחושבת. מצד אחד, היא מאשרת שכנראה יש לה צורך לפרוק. מצד שני, היא טוענת שהיא לא קוראת את מה שנכתב עליה. "זה לא ישנה כלום. גם אם זה לא מוצא חן בעיניי, כי זה כבר נכתב.? שמות של אנשים שמתקשרים בחייה לחוויות לא נעימות היא מסרבת בתוקף להסגיר. יש בה שילוב לא שגרתי של רכות ותאטרליות, ועם שפע האנרגיות שלה קשה להאמין שהמחלה מקננת בתוכה.
"נכון שאת רואה אותי יושבת כאן ואני לכאורה בסדר, מצד שני זו האינפורמציה ואין מה להתווכח איתה", היא אומרת.
"אני פחות חזקה פיזית, כמות האנרגיה שלי, שהיא עדיין יחסית גדולה, לא דומה למה שהיה לי קודם. אני מחסלת אותה במעט זמן. אם אני עושה משהו שדורש אפילו מעט מאמץ, קשה לי. אני בהחלט בסיטואציה של קבלה כי אין דרך אחרת. אני יכולה ללכת ולקפוץ מהגג אבל אני חיה את החיים שלי ויודעת שהסרטן שם. אני לא מתעסקת עם זה. אני מנסה כל יום לעשות משהו כיפי לנפש. דברים קטנים. אני ויוסי יושבים בבית קפה, שותים יין ומודעים לזמן הבן חלוף הזה. כמושתלת כליה אני לא יכולה לעבור כל מיני טיפולים. אז אני מקבלת כימותרפיה דרך בליעה ולא דרך הווריד, מה שכנראה עיכב את תהליך ההתפתחות הסרטן. יש סוג של עצירה, אבל לא יכולה להיות נסיגה. זה לא ייעלם אבל עם התרופות שאני לוקחת כנראה אפשר לחיות יותר. אין לי שום לוח זמנים להיאחז בו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם