פחם טהור: על אלבום המחווה למאיר אריאל
יונתן גת התמוגג מ"רישומי פחם בצבע", המחווה לאלבומו הקודר של מאיר אריאל ושמח שחברים וותיקים כמו שלום חנוך ודיויד ברוזה לא לקחו בו חלק
''רישומי פחם וצבע'', עבודה עברית / הליקון
הצבעים של מאיר אריאל היו חלק ממבע נפשי מרתק בחייו, שעם השנים הלכו וקבלו גוון עגום. אם בתקליט "ירוקות" משנת 1988 (או כפי שתרגם אותו בחוכמה לאנגלית, "Yellow Blue") הוא דיבר על תקוות נשל הנחש ועל עיניה החומות של זו שהוא הולך לפגוש לגמרי במקרה, הרי שבאלבום "רישומי פחם" משנת 1995 ספקטרום הצבעים נע בין ייאוש מן העולם הזה ובין הדאגה למצפה לדור הבא. בין אפור מתכת למרה שחורה.
הבחירה דווקא באלבום זה ליצירת שחזור וחידוש היא הפתעה גדולה, הגובלת כמעט בחוסר שיקול דעת מסחרי. "רישומי פחם" הוא האלבום הפחות מוכר של אריאל ובוודאי הפחות מושמע בתחנות הרדיו. למעשה אין בו ולו להיט אחד מוכר. זו גם היתה כוונת היוצר: "תקליט של דלת אמות" ביקש אריאל להבהיר. ואם כבר היו רוצים ללכת על בטוח, היו מבצעים מחווה ל"שירי חג ומועד ונופל", האלבום הנמכר ביותר עד היום (למעט לקט "המבחר") עם להיטים כמו "טרמינל" ו"שיר כאב".
אבל ההימור הגדול שלקח על עצמו המפיק ניצן זעירא יחד עם המוסיקאים המוכשרים איל תלמודי ובן הנדלר, מתגלה כהברקה הראשונה ביצירת המופת "רישומי פחם בצבע" – ששמה אגב, הוא גם ההברקה השנייה.
במלאכת מחשבת, מגובה בתחקיר עומק של שרון ינאי, הצליחו העוסקים במלאכה גם לפצח את המבנה המוסיקלי המורכב כל כך של האלבום המקורי וגם לעדכן אותו. לשדרג מבלי לרדד ולשמור על האותנטי שבו מבלי להשמים.
התוצאה מרשימה וכמעט כל הביצועיים מפתיעים את האוזן הספקנית של חובב אריאל מצוי. הבולטים הם של ברי סחרוף עם "חיית הברזל" מחושמלת, עמיר לב הנפלא ב"הבן אדם אינו אלא" עם ליווי שכמו לקוח ממנגינת אשכבה באחד מסרטי אמיר קוסטריצה ושאנן סטריט המצוין שלוקח את "שיר המקצוע" אל הווסטרן ממערבוני הספגטי, עם בנג'ו של מערב פרוע ונהמת מקהלת בוקרים.
דווקא שלומי שבן המחונן, החמיץ את ההזדמנות לפרשן את השיר "דמוקראסי" והביצוע נשאר תקוע מאחור. שולי רנד היה וודאי עושה ממנו מטעמים. חבל שלא לוהק.
האזנה ראשונה לאלבום מבהירה מיד כי סוד מוצלחותו הוא בליהוק. או יותר נכון בהחלטה את מי לא ללהק. לא תמצאו שם את שלום חנוך או את דיויד ברוזה, לא את אריאל זילבר ולא את רונית שחר. גם יהודה עדר וחנן יובל לא שם. כולם מוכשרים וטובים, אבל גם עייפים מהמורשת. זו שמביאה
אמנים כמו נעם ענבר (יוצא להקת "הבילויים"), נועם רותם ("קרח 9") ובני בשן הם למעשה המילייה האמיתי ממנו מגיע יוצר כמו אריאל. אלו שלא ראו את קיסריה מימיהם, שלא טעמו את טעם ליל אהבה בצמח ובטח לא זכו להופיע עם הזריחה במצדה. ולמרות שרובם ככל הנראה לא פגשו את מאיר מימיהם, הם אלו שמבינים אותו טוב יותר מהמשפחה המאמצת של אמני אלבומי הזהב והפלטינה.
כדי להשלים את התענוג, מוגשת למאזין ערמת חומר בסגנון "מאחורי הקלעים" בספרון המרשים המלווה את הדיסק. זאת לטובת ביאור, העמקה וגם קצת בשביל ההתפלספות על הדרך. אצל מאיר, ובעיקר באלבום הנ"ל – זה מתבקש.
מעבר לציטוטים מתוך ראיון מרתק שהעניק אריאל ליואב קוטנר בשעתו השופכים אור על הכנת וכוונת האלבום, הוא משופע במאמרי פרשנות. האקדמיה, שיש לומר כי התעלמה מיצירתו בחייו, מתייצבת כאן על מנת להניח חותמת כשרות מאוחרת וכדי להצמיד לו באופן רסמי את התואר שהיה כה חשוב לו – משורר.
רוב המאמרים מעניינים מאוד, כמו אלו של פרופסור ניסים קלדרון, פרופסור גבי וויימן ואסף תלמודי. וישנם גם מעניינים פחות כמו מאמרו הילדותי של פרופסור סמי שלום שטרית, שמתעקש להסביר לנו שמאיר אריאל הוא "מספר סיפורים ענק". למסקנה הזו כבר הגענו לבד.
לעיתים, הכותבים המלומדים מכבידים מעט על היצירה הכבדה ממילא וכופים עליה הסברים שלא בטוח כי אכן התכוון להם. חלקם לא לוקחים בחשבון כי לא כל דבר בעולמו של מאיר הוא בהכרח ניתן לפירוש. התעתוע וחוסר הבהירות של אריאל, הם חלק עקבי מנוסחת היצירה שלו לאורך כל השנים. לעיתים היא מתכוונת לספק חוויה ולא הסבר. לעיתים הרפתקה והיכרות חדשה ולאו דווקא הגיון.
אבל החסרונות הללו בשוליים. "רישומי פחם בצבע" הוא אחד האלבומים המרעננים ובאופן מפתיע גם מהמקוריים שיצאו כאן בשנים האחרונות. אלבום ההתנפצות של מאיר אריאל, אלבום הרסיסים והשבר, זוכה כאן להחייאה צבעונית, לכוסות רוח של פיגמנטים וגוונים מפתיעים כל כך עד שנדמה כי לא מדובר באלבום מחווה, אלא בהמשך ישיר של אותה יצירה. בגרסה מעודכנת ואותנטית כמעט שיש להניח כי גם אריאל היה חותם עליה בעיפרון הפחם שלו.
יונתן גת הוא מבקר תרבות והיוזם, היוצר, המפיק והעורך של האלבום "מאיר אריאל בהופעה אחרונה במועדון הבארבי"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם