קו המשווה: מצחיקונת
הספר המקסים של אורלי קסטל-בלום כתוב "במיטב המציאות", ולא "במיטב הדמיון", כפי שמבטיחה הכריכה האחורית
"חיי חורף". עטיפת הספר יח''צ
- מנחם בן על "מעצר בית" ורן שריג ודנה ספקטור
אני לא יודע מה קרה ומי השתנה כאן. אני או היא. אבל נדמה לי שפיענחתי בתוך עצמי את המכנה המשותף לכל משפטיה, פיסקותיה וסיפוריה הקצרים: חדוות הכתיבה, שמקורה בדרך כלל הוא הומור נפלא ועין חדה כתער (מותר להגיד ככה?) החושפת את המציאות בכל הטראגי-קומיות שלה. ולא חשוב על מה היא כותבת, על דיוקנה הפאתטי והעצוב של "אשת הסופר" ,על שהות מיוסרת ומנוכרת בארה"ב, או על חיי ישראלים בקהיר.
לכן, בניגוד למה שנאמר כאן בכריכה האחורית, אני ממש לא חושב שהספר כתוב "במיטב הדמיון השלוח" של הסופרת. להיפך. מדובר על פי רוב בקטעי מציאות מובהקים, מתוך מה שנשמע כנסיונה האישי של המספרת, המתוארים לפעמים בלי כל תוספת. אבסורדיים, משפילים ומטומטמים, כפי שהם במציאות עצמה כגון ההמתנה בתור לאישור הוויזה אצל פקיד ההגירה בארה"ב: "הנוסע כבר מגיע כמעט עד לפקיד ההגירה – רק עוד ממתין אחד נותר לפניו - עליו לעמוד כמעט בלי נוע על הקו הצהוב המתוח על הריצפה".
לפעמים קצת קשה לזהות את ההומור הסמוי תמיד , משום שכמו באסטר קיטור, שחקן הקולנוע הקומי הקלאסי, שאף פעם לא חייך, ככה קסטל-בלום לא עושה שום מאמץ להסביר את בדיחותיה או אפילו להודות בכלל שמדובר בבדיחות, להוציא מילים זערוריות הפזורות בתוך הטקסט , ועושות את כל המלאכה. אנחנו קוראים למשל את הסיפור המכונה, "בדיקה", והוא עוסק באותו חלק בחיינו הקרוי בדיקת הרישוי השנתית לרכב, עם סצינות טריוויאליות לכאורה שכולנו מכירים: "אדם השרוי בבור תחתיה, מתחת למכונית, ומצוייד בפנס-כורים המחובר כעטרה למצחו, אוחז ברמקול קטן ופוקד על הנהג להפעיל כל מיני דברים. אחרי שעושים כמצוותו, הוא מטלטל את הרכב מלמטה".
כולנו מכירים, נכון? אז למה מצחיק ומענג לקרוא את זה? האם רק בגלל כמה מילים ייחודיות וצירופי מילים ייחודיים כמו "פנס כורים המחובר כעטרה למצחו", או "בור תחתיה" ? גם, אבל בעיקר בגלל התחושה שקסטל-בלום היא תמיד או כמעט תמיד זרה במציאות, שלא מתאימה לה. למי בכלל מתאימה שהות עם הרכב מעל בור תחתיה בטסט השנתי? במובן זה, אורלי קסטל-בלום היא מין אורחת לרגע שרואה הכל, והכל מצחיק אותה, כולל למשל רמת ההסתרה של הדגל הישראלי בשגרירות ישראל בקהיר:"המסיבה היתה בקומה הגבוהה, כי שגרירות ישראל נמצאת שם למעלה, שלא יבחינו בה. מלמטה, מנקודת ראותו של העובר-ושב, אפילו באור יום, הדגל רחוק כל-כך עד שהוא עשוי להיות של כל מדינה".
ולפעמים היא לגמרי רצינית בדיוקיה עם עצמה, וגם אז היא מעניינת לגמרי. למשל, כשהיא מסבירה למה מאסה בשהות בארה"ב: "כואב לי מבפנים מרוב שאני משתדלת להשתלב. הנחמדות שלי מכאיבה לי פיזית. הצורה המובנית של המחשבה, ללא אסוציאציות חופשיות, מתישה מאוד". בעצם, גם זה מצחיק. ובאותו דיוק עצמו היא מתארת מישהו: "עיניו היו גדולות ואדומות, כאילו שתה, או בכה, או שתה וגם בכה". קסטל-בלום אף פעם לא מזייפת, לא בנתונים ולא באינטונציה. אותי זה מקסים, גם אם היא אמיתית ומעודנת מדי לטבלת רבי-המכר.
השורות הכי יפות בעברית
פְּתוֹתֵי טִיט פֻּטַּמְתִּי, בְּתוֹךְ הַמִּגְדָּל,/ שָׂפָה, אָשְׁיַת אֹפֶל,/ קוּמִי/ אוֹרִי.
פאול צלאן (1920-1970), המשורר היהודי-גרמני, מגדולי השירה במאה העשרים,שהתאבד בגיל 50 בטביעה בנהר הסיינה, נימנה עם אותו גזע משוררים נדיר, שגם אם לא כתבו בעברית, נכון להחשיב אותם גם כמשוררים עבריים. כזהו למשל גם היינריך היינה. כזאת היא אלזה לסקר-שילר, שאין עברייה ממנה , כפי שנהג תמיד לומר עליה אורי צבי גרינברג. במקרה
של פאול צלאן יש הצדקה נוספת לתואר העברי שלו, משום שהכניס לשיריו הגרמניים כמה מילים בעברית ממש, כגון בשיר הזה , "את היי כאת, תמיד" , בתרגומו הנפלא של שמעון זנבנק (מתוך "סורג-שפה" הספריה החדשה לשירה), שבו המילים העבריות האלוהיות של ישעיהו ,"קומי אורי", מופיעות בשיר הגרמני בעברית, ומדברות ככל הנראה על הגלות בתוך שפה אחרת בגלל המגדל (מגדל בבל) והצימאון לעברית , שתאיר את האופל הפנימי. כי השפה היא התודעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם