קו המשווה: אמריקה זה כאן
דן מירון מתפעל מסיפורי יצחק קרונזון ופיליפ רות מתפעל מדור המוצצות החדשות
אחרית הדבר הנרחבת והמפתיעה שכתב דן מירון על אוסף סיפוריו החדש של יצחק קרונזון ("כי מנגד תראה את הארץ", הוצאת עם עובד) , עם כל דיוקיה ואבחנותיה היפות, מעניקה סוג של חשיבות יתר מופרכת למדי לכתיבתו המבדחת והחדה של רופא הלב הישראלי הזה, מומחה ידוע לצינתור, יליד 1939, המתגורר זה עשרות שנים בניו-יורק. הוא כותב סוג של ספרות אנקדוטות, העשויה בעיקר מזיכרונותיו המנדטוריים, הישראליים והאמריקאיים, כתובים באופן ישיר, מעניין, פיקחי, מרגש לפעמים, גם דוחה פה ושם, כדרך המציאות, אבל ללא זוהר ספרותי (כלומר, סגנוני-לשוני) כלשהו.
העובדות כמו שהן עם כל כיעורן, מוגבלותן וגיחוכן, כפי שנתפסו בעדשת הלב הרגישה אם גם נטולת החסד של קרונזון. בעצם, מדובר לא אחת בסיפורים בנוסח מספרי הסיפורים של יוסי אלפי ובסגנונם.
נניח, סיפור על זקנה ניו-יורקית עשירה שחיפשה מקום להשתין ונכנסה לצורך כך לבית הלוויות מפואר, חתמה את שמה, כנהוג, בספר האורחים של הלוויה אחת, וזכתה כעבור כמה שבועות בצ'ק על סך 40 אלף דולר, שהורה המנוח הגלמוד והערירי לחלק בין כל הבאים להלווייתו (חבל שזה לא אנחנו, נכון? הרי גם אנחנו יודעים להשתין, ולנו מגיע יותר, כי אנחנו עניים).
אמנם רוב הסיפורים כאן הרבה יותר אישיים והרבה יותר ריגשיים (למשל, סיפור האהבה בנוסח זכרתי לך חסד נעורייך על תולדות יחסיו עם אשתו) , אבל זו לא בדיוק ספרות, גם אם קרונזון יודע תמיד לשלוף את המעניין מתוך אינספור פרטי המציאות והגורלות השונים. זה לא מעט, אבל זה לא הרבה יותר מזה.
אני עצמי שיבחתי פעם את סיפוריו הקצרים של קרונזון, אבל בוודאי שלא הייתי מעלה בדעתי לכתוב מסה רצינית כל-כך על סיפוריו (כבר שלמה גרודזנסקי גינה לפני יותר מארבעים שנה את מירון על רצינות היתר שלו, גם אם זו ראויה לשבח) , מה עוד שמסתו של מירון מלמדת אותנו בין השאר שיעור פארודי במונחי ספרות אקאדמיים.
כך, למשל, כותב מירון , כי קרונזון משתמש ב"סינקדוקות" (ומייד מסביר מה זה: "איברי הגוף המאפיינים את האנשים") או "מיטונימיות" ("עצמים התואמים את מה שהם מייצגים, כמו המכנסיים המפוספסים ומגבעת הקש הקלועה והמלוכלכת קמעה"). האם קרונזון ידע שהוא משתמש ב"מיטונימיות ובסינקדוקות", כשתיאר לתומו שלושה סוחרי בולים חיפאיים מזדקנים ודוחים למראה?
זה לא שאין עונג מסויים בקריאת הרומן המתורגם החדש של פיליפ רות ("החיה הגוועת", מאנגלית: אמיר צוקרמן, זמורה ביתן), העוסק ביחסיו המיניים ובקינאתו האובססיבית של פרופ' מזדקן בן 62 , בן דמותו של רות, לסטודנטית קובנית יפהפיה בת 24, אבל יש משהו לא אסתטי ודוחה מראש בעיני בעצם תיאורי המין שמשפיע עלינו רות, המנסה להדהים אותנו, כפי שעשה ב"מה מעיק על פורטנוי" כשתיאר למשל כזכור איך אונן (הוא עצמו או גיבורו האוטוביוגראפי)
גם כאן אנחנו משופעים בתיאורי מין נועזים, אבל יש הבדל בין סופר בן 34, כפי שהיה רות כשפירסם את פורטנוי, ובין סופר בן 68, כפי שהיה רות כשפירסם את "החיה הגווועת", שגיבורו בן ה-62 (שזה גילי הביולוגי, אגב) מאלץ אותנו לעסוק בתחת הזקן שלו בתיאורים כמו: "בבירכיים נטועות משני צידיה והתחת שלי מממורכז מעליה רכנתי לתוך הפנים שלה, ובקצב, בלי הפוגה, זיינתי לה את הפה".
וואלה? שחטיאר בן 68 (גילו של רות כשכתב את זה) יכתוב תיאורים כאלה? אותי זה קצת דוחה, גם אם אני מוצא עניין מסויים באבחנות חטיאריות אחרות של רות, כמו הטענה שלו ש"זה דור של מוצצות מדהימות". רן שריג בטח היה מסכים איתו.
מִי שָׂח שֶׁהָאֲרִ"י כְּבָר מֵת?/שְׁטוּיוֹת. הֲלֹא אִתְּכֶם הוּא גָּר!/ וּשְׁתֵּי עֵינָיו שׁוּב גּוֹצְצוֹת/ כַּכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ נָהָר.
שני ספרי שירה מתורגמים של איציק מאנגר (1901-1969) הופיעו לאחרונה בעברית. האחד הוא תרגומו של נתן יונתן לאוסף שירי מאנגר והשני הוא תרגומו של עודד אסף לשירי המגילה, אבל אף אחד לא תירגם את מאנגר יפה יותר מיעקב אורלנד בספרו "טווס הזהב" (הוצאת כרמל). כאן בשורות על האר"י הקדוש מצפת (שימו לב למילה "גוצצות" מלשון גץ). לגמרי במקרה, אגב, אני שם לב שארבעה מגיבורי הטור הזה – קרונזון, מירון, פיליפ רות ומאנגר – הם בעצם יהודים או ישראלים אמריקאיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם