ראשי » רייטינג » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

התלמיד מתאבל: על "דקה דומייה"

הסיפור על קשר בין תלמיד למורתו ב"דקה דומייה" של זיגפריד לנץ מוגש לאחר מות האהובה. שיעור באהבה ומוות

תלמיד תיכון מתאהב במורה לאנגלית הצעירה, אבל לא זה העיקר. סופר כזיגפריד לנץ לא היה מסתפק בעלילת האהבה האסורה הפורחת בעיר גרמנית על שפת הים.

שתי בחירות ספרותיות נקט הסופר בגישתו לנובלה העדינה הזאת. ראשית בחר בקולו של הנער כדי לפרוש את סיפור האהבה. כיוון שטווח ההתרשמות והתובנה של כריסטיאן בן השבע עשרה הוא שממסגר את הסיפור, והקורא מתוודע לחוויה רק באמצעותו, מתעוררות בו שאלות במהלך הקריאה.
שאלות שנפתחות תוך כדי הפיכת הדפים מוסיפות עניין ותובעות מן הקורא מעורבות.

לנץ לא היה מקדם בברכה קריאה פסיבית של רומן רומנטי. והוא הולך עד הסוף בהיצמדות לדרך מסירתו של הנער. סיפורו עובר בתכיפות גדולה מדיבור ישיר אל המורה האהובה, לפנייה אל הקורא כדי לספר עליה כאילו לא הייתה נוכחת: "סטלה הגבירה מהירות, התקרבה אלי כשהיא מתופפת ברגליה, כאילו מדחף של אונייה מניע אותה. באיזו קלות חלפת על פני, סטלה, כבר בכלל לא ניסיתי להשיג אותך?".

אך סטלה באמת נעדרת. המעברים הבוסריים בין דיבור אל האהובה לדיבור עליה מעידים על שלב ראשוני של כאב, לפני שידיעת המוות מופנמת. והרי הסיפור כולו מסופר לאחר מותה הפתאומי של המורה. זהו האמצעי הספרותי השני שבו נוקט לנץ. סיפור האהבה מוגש לאחר מות האהובה, והמספר מתאבל באמצעותו. הוא מתחיל בטקס האזכרה לזכר המורה והוא שב להסתיים באותו טקס.

בין לבין, פורש כריסטיאן את יחסיהם מתחילה ועד סוף נורא. הוא עושה זאת כפי שנער מזועזע אמור לעשות זאת: במקוטע, בקפיצות בין אתרי אירועים ובין מועדי אירועים. דרך סיפורו התזזיתית מתווה את תהליך האבל, שכן בהדרגה גוברת מתחת לפני הדברים נימת השלמה. הצער תופס את מקום הזעזוע. עוד ועוד פרטים נעימים מבילויים משותפים עולים אל פני השטח. בתהליך ההיזכרות שלו ברגעים הטובים מוצא כריסטיאן באופן טבעי את הכוח להתמודד. וככל שהוא נעשה מודע לסובבים, הוא מבחין שהסוד שבודד אותו באבלו, לא היה כה שמור. הסביבה הבוגרת תומכת בו באופן סמוי ושקט. אולי זאת הסיבה שעל הספר כולו שורה שלווה שבהשלמה.

גם אם הסיפור, כמו כריסטיאן עצמו, נעול בחוויית אהבה ומוות המתרחשים בסמיכות זמן, הקורא יודע מה משתמע מעבר למשפט האחרון. כריסטיאן יזכור תמיד את אהבתו הראשונה המיוחדת, ויתכן אף שייתקף רגעי עצב על מותה הטראגי של אהובתו, אבל אין ספק שלפניו משתרעים כל חייו, כולל אהבות בוגרות. בניגוד לסטלה, שלמרות היותה שחיינית מצטיינת, עלתה על סיפונה של מפרשית חובבים שלא ידעו להשיט סירה אל חוף מבטחים, כריסטיאן יודע את הים. הוא ימאי בן ימאים. הוא יודע להשיט, לשחות, לצלול מתחת לסלעי הים. הים, כמטאפורה לחיים, הוא סביבה שהנער יודע לנווט בה.

זיגפריד לנץ, "דקה דומייה", מגרמנית: רחל בר-חיים, מחברות לספרות, זמורה-ביתן, 93 עמ'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...