ראשי » רייטינג » ספרות

להתחיל מחדש: קטע מ"מעוף הברבורים"

הסופר סמי מיכאל הוא תושב שכונת דניה בחיפה, על הר הכרמל. מיכאל צפה מקרוב בשרפת הענק שפקדה את ההר בימים האחרונים והגיעה כמעט עד ביתו. חודשים ספורים בלבד לפני שפרצה האש, השלים את כתיבת ספרו החדש, שגיבורו הוא יערן שנלכד בשרפת ענק בכרמל. קטע מתוך הספר, "מעוף הברבורים", רומן בכתובים, רואה כאן אור לראשונה

מצוידים במחבטים חדרו השלושה אל מעבה היער. הרוח נשאה את תמרות העשן ואת הריח החריף של האילנות המלבלבים שעתה עולים על המוקד ומתאכלים. שרגא החנה את הג' יפ על יד מגדל תצפית ובמהירות דילג במעלה היער.

הוא פילס את דרכו בנחישות נמרצת היאה ליערן בנפשו, בעקבות השניים האחרים שהסתערו ופשטו על הלהבות במחבטים והיו כמגרשים חיות טרף רעבות. המדרגות הפנימיות במצפה העשוי מבנה בטון היו לולייניות. המשטח העליון נועד לצפייה הן לתיירים והן לשומרים שנדרשו להתריע מפני שרפות. האש הלכה וקרבה, כבמחול תזזיתי נישאת על כנפי הרוח הלוהטת. בעודו רוהט במעלה המדרגות שמע את נהימתה. שרגא היה בטוח בעצמו.

מגדלי תצפית היו עשויים עץ לרוב ואילו כאן חש מוגן בתוך קירות בטון מוצקים. אף על פי כן, בניגוד להיגיון, ככל שטיפס גברה האפלה. החום התעצם והאור נגוז במעבה העשן. כשהגיע אל משטח התצפית חש כמי שצנח אל תופת. הג' יפ נבלע במלתעות האש. אליעזר גונן ומוריס ליפסקי הגיחו מסבך העצים כרדופי רוח רפאים אימתנית. "שרגא! " צווח מוריס בקולו הדקיק, "שרגא! " אחרי כן פנה בזרועות שחורות לאליעזר ובנימה מרירה הלין, "כנראה ששרגא ברח. נטש אותנו." אליעזר צעק באימה. ואילו לא נמצא לו אוויר לשרגא לזעוק, אפילו לא ללחוש. מבועתים נסו על נפשם שני עוזריו שסברו כי בגד בהם.

בזמן הקצר שעמד לרשותו במרום המגדל הביט שרגא על סביבותיו, סוקר את נוף היער ששיקף את מבנה הקרקע הנפרש גלים-גלים עד קצה האופק. היה מוחוור לו כי השרפה הענקית נגרמה בזדון. הספיק למנות לפחות שבעה מוקדים של אש במרווחים כמעט קצובים. הצתה. היה זה חודש אוקטובר, עיצומו של הסתיו החרב. רוח הקדים ליבתה את הלהבות שהתלקחו להתפרע.

בלב נחמץ נזכר שרגא במנשר ההיסטורי שהתפרסם ב-1929 על ידי אגודת "אנשי העצים בפלשתינה". מטרת אנשי העצים, צוין במנשר בשפת הימים ההם היא "לפתח חוש אילנות בכל אזרח, ולאמן את כולם לנטוע, לשמור ולאהוב את עצי הארץ, כי הייעור הוא בין אמנויות השלום הכי ישנות והכי מכובדות של בני האדם, וההתעסקות בה היא בלתי אנוכית ועבודה של בניין. "הפטרון אשר יזם את המנשר היה "הוד מעלתו הנציב העליון, לוי טנט-קולונל סיר דג' ון רוברט טשנסלור". אך חשובה מכך הייתה רשימת "סגני נשיאים" של האגודה: הוד מעלתו המופתי הגדול, כבוד ראש עיריית ירושלים, כבוד הפטריארך הלטיני של ירושלים, המכובד האמתי הבישוף של ירושלים והמזרח, המנהל של האוניברסיטה העברית.

שעה שהתייצב במרום המגדל, כאוב ונבעת, חשב שרגא שמן הסתם אף לא אחד מאנשים בעלי רצון טוב אלה לא נותר בחיים. עמם גם פסה רוח הפיוס. או אז נחתה עליו ההבנה כי גם חייו שלו נתונים בסכנה. החלל הפנימי של המגדל התמלא עשן סמיך וגז רעיל.

בחוץ שאגו עצים שהלהבות הצליפו בהם. זוך השמים נעלם. ציפורים נמלטו. בעלי חיים שלא הספיקו לנוס על נפשם נשרפו למוות על הקרקע הבוערת. זעיר שם זעיר שם נשמעו יללות וגניחות מתייסרות, נושאות בשורת מוות. הוא הסתכל בתהום הגועשת תחתיו ולרגע חלפה במוחו מחשבה משונה, יקפוץ אמר לעצמו, אל לשונות האש הטורפת, שבתאוותנותה הרבה תזלול אותו. לא, הוא לא יסתגף. הוא לא ימתין למוות אטי בייסורים. ולא זכר עוד מאומה.

משהתעורר גילה כי נבצר ממנו לפקוח את עיניו, משום שתחבושת אטומה כיסתה את שתיהן. נדמה לו כי נמלים נוגסות בבשרו הנא. זיע התנשמותו גרם להתבקעות עור חזהו. שתי כפותיו גם הן היו נתונות בתחבושות. היה שכוב אפרקדן ופניו נסבו אל תקרה כלשהי, רגליו שרויות הרחק ממנו, כמו לכודות באוקיינוס של חומצה מבעבעת. ומעבר לכל חש כי אינו שרוי בגפו. דממה הייתה בכל. דבר לא זע, גם לא האוויר, אבל הרגיש כאילו מחליק הוא במורדה של מגלשה במהירות מסחררת, ואין לו שליטה עליה. מלבד הכאבים הגופניים היה אדיש לגורלו. ובכל זאת, חש כי עיניים מתבוננות בו עתה. הסתננה ללבו סקרנות קלושה. "איפה. . . אני ?" הגה באפס קול.

"שרגא! שרגא! הצהלה שקלטו אוזניו נשמעה כענבלי חג במסע של אבדון. גופו נענה לצהלה עוד קודם לתודעתו. . ."מה. מי קורא? " לאט בשפתיים יציבות.
"שירה, טיפשון. התעוררת! התעוררת! "

הוא הרגיש את כף ידה מרחפת מעל פניו. ניחוח שיערה חדר מבעד למסך הפיח וזיכרון הלהבות. "ניחשתי," הגה בזהירות קודרת. לפתע חש בדבר מה מעיק הרובץ על עפעפיו, "או-קיי. אז אני מבין שאני עיוור. מה עוד?"

"אתה שלם", שבה הצהלה לקולה. "הנה אגע בך כדי שתבין שאתה שלם. בעצם אני חוששת. לא רוצה להכאיב. אני מתה לנגוע בך, שרגא".

הייתה זו הצהרת אהבה שלא ניתן לטעות בה. אבל מה הטעם בהגעה לגן חלומותיך ללא מאור עיניים, כסרח. "אני עיוור". קולו היה פסקני.

אצבעותיה כבר רפרפו על הסדין מעל לכרסו הערומה. "אתה לא עיוור", היסתה אותו, "אתה שרוף כהוגן, ומכוער כמו קוף שלוק, אבל העיניים, אל תדאג, יהיו בסדר גמור. אני הרי עובדת פה, ואין סיבה שישקרו לי".

הוא חש כלכוד במערבולת מאיימת, בקושי התאפק לא לפרוץ בבכי מצד אחד מחמת מדקרות הכאב החוזרות ונשנות שביתרו את גופו, ומצד אחר מחמת הרעדודים, שהציפו את ליבו ולא ידע מה טיבם. "שירה, שירה", הגה בכאב נוקב.

כל שרצה עתה היה ששירה תישאר סמוך לו ככל האפשר. ששירה תיגע בו, אפילו באיבריו הזועקים מעוצמת המיחושים. כשהחלים אמר לעצמו כי אין צדק ומוסר בטבע, לא בהר געש, לא בטייפון ולא בסופת אש. גם לא באהבה. באותה השנה עיבר אותה.

"מעוף הברבורים" יראה אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...