ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: הגשר הסורי-פרסי

תרגומי שירה מקסימים בחוברת "שבו" החדשה מעוררים אחוות עמים. וגם: פתרון תעלומת השיר האלמוני

ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע

נכון אמנם שמשהו בסיסי חסר בחוברת "שבו" החדשה, 22-23 (בעריכת עוזי אגסי),  כפי שהוא חסר גם בכל חוברות "שבו" הקודמות , ואני מתכוון בעיקר לאיזשהו ציר מרכזי של ביקורת שירה. כי אין כתב-עת אמיתי בלי ביקורת, הנותנת משמעות וקנה-מידה לכל מעשה האיסוף שסביבה.

מה היתה, למשל, חוברת "עכשיו" 3-4 בלי מאמרו המפואר (אם גם השגוי מאוד)  של זך על אלתרמן, ומה היו חוברות "יוכני" הנפלאות, שזך וברנשטיין ערכו בשעתו,  בלי מאמרי השירה שעמדו במרכזן?  נכון גם שחוברת "שבו" הנוכחית, כמו קודמותיה, גדושה בחומרים שרק חלקם מעולה באמת , ויתרם בינוני (אם גם תמיד ראוי לדפוס) , ובכל זאת, "שבו" היא אכן אבן טובה בבית המקדש של השירה הישראלית, כשמה שבלט לעיני במיוחד בחוברת זו הוא שפע תרגומי השירה , וביניהם כמה נדירים ביופיים, כמו תרגומי  זנייבסקי ומילוש של וינפלד, מפולנית , תרגומי איוואן גול של אשר רייך, מגרמנית, תרגומי וייכרט לברנדן קנלי, מאנגלית, רוברט וויאט בתרגום דרור בורשטין מאנגלית, גאיטנו לונגו בתרגום טל ניצן מאיטלקית ועוד ועוד. חבל שרק על חלק מן המשוררים המתורגמים ניתנת אינפורמציה כלשהי.

ובאמת, אין כמו השירה המתורגמת במיטבה כדי לעורר בנו אחוות עמים כשאנחנו נוכחים עין בעין עד כמה נפש האדם מורכבת ומשוכללת בכל מקום, ודומה לנו לגמרי. הנה למשל משוררת ערבייה בשם מרם א-מסרי, ילידת סוריה, שעברה לצרפת בגיל 20 והיא כותבת שירה נהדרת באנושיותה (בתרגום רחל חלפי): ""מישהו דופק בדלת./ מי זה?/ אני מחביאה את אבק הבדידות/ מתחת לשטיח./ אני מסדרת את החיוך,/ ואני פותחת". אפשר לא להתאהב בה?

ומה על משוררת פרסיה מעניינת כמו פורוק פארוחזאד, הכותבת בעד הגינה ונגד המלחמה (בתרגום אילנה לבוביץ): "שכנינו בגינה שלהם במקום פרח/ שותלים תותחים ונשק אוטומאטי/ שכנינו מכסים את בריכות החרסינה שלהם" וגו', ומספרת באותו שיר על אחיה המכור לפילוסופיה ועל אחותה שהיתה "החברה של הפרחים", ובכל פעם שאמא היתה מרביצה לה , היתה יוצאת אל הגן "ומדי פעם היתה מזמינה את משפחת הדגים/ לשמש ועוגיות...". הרעיון שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו מפציצים את אחינו ואחיותינו, כל המשוררים האלה , שאין אוהבי עולם ושלום ואהבה יותר מהם, הוא זוועה מוחלטת.

וּכְלוּם אֵין שִׁירָתִי גַּם הִיא שִׁירָה לִשְׁמָהּ?/ מַדּוּעַ זֶה אֶכְמַהּ, כִּי מִישֶׁהוּ יִשְׁמַע?/ מַדּוּעַ עַל שְׂפָתַי כִּכְפוֹר יִקְפָּא נִיבִי/ עֵת אֶתְבּוֹנֵן פִּתְאֹם, כִּי יְשִׁימוֹן סְבִיבִי?...


השורות שאני מביא כאן הפעם הן של דוד שמעוני והן חותמות את  שירו "השחר על הים". ויש כאן סיפור: לפני כמה שבועות ביקשתי בקשה כמעט נואשת מהקוראים, לאחר שניסיתי במשך ימים רבים, ולא הצלחתי, למצוא מי באמת כתב את השורות היפהפיות שחשבתי בטעות בשעתו שהן של י.צ.רימון (זוכרים? "השחר על הים שטיחי פלאים פרש/ כאלה לא נראו בהודו ופרס" וגו'). והנה הגיע אלי מכתב, ובו פתרון החידה. מישהי בשם דרורה הראל מקריית טבעון כתבה לי מכתב מקסים ופיענחה את החידה: השורות הן של המשורר דוד שמעוני  (1891-1956), והן מצויות בין השאר בילקוט השירים שלו שהופיע בהוצאת יחדיו.

מי בכלל זוכר אצלנו את דוד שמעוני, שפעם לימדו בבית הספר את האידיליות שלו "ביער בחדרה" ו"יובל

העגלונים"? בשנים האחרונות הזכירו את שמו , אם בכלל, בעיקר כסבו של הסופר יובל שמעוני. אבל מדובר באמת במשורר ארץ ישראלי נהדר. דוד וינפלד, חוקר הספרות ומתרגם השירה המשובח, שאותו שיתפתי בשימחת הגילוי, הזכיר לי שנתן זך הילל לא אחת את שמעוני. הנה עוד אחת מזכויותיו הגדולות של זך.  לגמרי במקרה קיבלתי את מכתבה של דרורה הראל (שהתעכב במסע ארוך אלי) ממש סמוך ליום השנה למותו של שמעוני (ב-10 בדצמבר). 

והנה, שוב באורח פלא כלשהו , הסתבר לי כי השיר עצמו ("השחר על הים" שוינפלד בדק ומצא כי פורסם לראשונה ב"מאזניים" ב-1933) עוסק לא רק בים שלא איכפת לו אם רואים את קסמיו או לא, אלא גם בשירה הנשכחת עצמה ובמשורר עצמו, שדווקא חשוב לו מאוד שמישהו יקרא את שירתו והוא נעלב וקופא כשמתברר לו שישימון של שיכחה ואי-התעניינות קיים סביבו. הרי זה מצבה של שירת דוד שמעוני היום. תקראו את השורות  שהבאתי למעלה החותמות את השיר ההוא ותבינו איזה יופי אנחנו מחמיצים.   

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה