צד א', צד ב': ראיון עם א"ב יהושוע
רק אחרי חמישה עשורים של כתיבה העז א"ב יהושע לטפל בכפל הזהות שלו עצמו - איש רוח שנמצא בלב הקונסנזוס האשכנזי מול בן עדות המזרח שמסתכל על המציאות הישראלית מבחוץ. עם יציאת ספרו החדש "חסד ספרדי", הוא נזכר בילדותו בירושלים, מסביר למה לא דבקה בו מורשת הקיפוח, ואפילו מוצא נקודת אור במשפט קצב
הסוכן החשאי בספריו המרכזיים של א"ב יהושע הוא הגיבור המזרחי. על הדפים מרשה לעצמו בכיר סופרי ישראל להציף את הנרטיב המזרחי המודחק. להעמיד אלטרנטיבה לממסד התרבותי האשכנזי, אפילו לשנות את השיח הפוליטי בישראל. הקו החתרני הזה לא נעלם מעיני מבקרי הספרות, שהתחילו לקרוא את יצירותיו של יהושע ככאלה שנכתבו על ידי "סופר מזרחי". יהושע עצמו נרתע מהפרשנות המפלילה הזו. גם בראיונות הרבים שקיים במשך השנים הצניע את מזרחיותו.
בספרו האחרון, "חסד ספרדי", שיצא החודש, החזית המזרחית הופכת לחשופה יותר, ויהושע מוביל את המרד הגדול נגד הליבה האשכנזית. במרכז העלילה הוא מציב קולנוען מבוגר, מלח הארץ, בשם יאיר מוזס, שנוסע לסנטייגו דלה קומפוסטלה בספרד עם השחקנית הוותיקה שלו לרגל רטרוספקטיבה לסרטיו. מעל המיטה שלהם תלוי ציור לא מוכר, שבו אישה צעירה מניקה אסיר מבוגר.
מוזס נסער מהעבודה הנועזת, שנקראת "חסד רומי" ומתבססת על סיפור מהמאה הראשונה. התמונה מזכירה לו סצנה דומה שהגה באחד מסרטיו המוקדמים התסריטאי הצמוד שלו, טריגנו, צעיר מזרחי בן עיירת פיתוח, מהפכן בדעותיו וסוריאליסט בהשקפת עולמו הקולנועית. ברגע האחרון הסצנה הנפיצה לא צולמה בגלל התנגדות השחקנית ובין שני היוצרים נוצר קרע עמוק שהלך והעמיק עם השנים.
מוזס וטריגנו הם קודם כל ייצוגים מובהקים של ישראליות: בן האליטה התרבותית האשכנזית מול הצעיר המזרחי בעל הבשורה האינטלקטואלית החדשה - שני עולמות שמתקיימים אצל יהושע בעצמו. הצמד גם מבטא שני כוחות מנוגדים ביצירתו הספרותית. טריגנו, בעל המשיכה לכתיבה סוראליסטית אלגורית, הוא א"ב יהושע המוקדם, שהדהים בתחילת שנות השישים את עולם הספרות המקומי בסיפורים שמעולם לא נכתבו כמותם בעברית. מוזס, לעומתו, מייצג את יהושע המאוחר יותר, זה שחתום על רומנים ריאליסטיים ארוכי יריעה שמיצבו אותו כאחד הסופרים הישראלים החשובים ביותר. האלמנטים האלה, המטופלים בדייקנות ובתעוזה, הופכים את "חסד ספרדי" לספרו הטוב ביותר זה שנים.
"השותפות בין טריגנו למוזס היא הכרחית, לעצמי, לחברה הישראלית", אומר יהושע. "זו שותפות עמוקה. מצד אחד, המוזסים עם יכולת הבנייה, עקרון המציאות, יכולת ניהולית וההפעלה. מצד שני, טריגנו עם היסוד המהפכני שמדייק באבחנות שלו. לכן אני חושב שהם צריכים להיפגש. טריגנו חושב שהוא פועל ממקורות מאוד עמוקים, מיתוסים, לא רק מגחמות אישיות. לכן הוא דורש הקרבה. בסוף הספר אתה שואל אם יש אפשרות שיעשו סרט משותף. וכן, יש סיכוי".
כשהרמתי טלפון למנחם פרי, עורך "הספריה החדשה", כדי לשוחח איתו על הספר של יהושע, הוא נשמע נרגש במיוחד. שנים הוא מלווה אותו, אבל הפעם הסופר הוותיק הצליח להסעיר אפילו את חוקר הספרות והמו"ל הוותיק. "הוא ביצע את המרד המזרחי שלו נגד הסמכות האשכנזית", פסק פרי כבר בתחילת השיחה והוסיף כי במהלך העבודה על עריכת הספר שמע מיהושע סיפורים הקשורים לילדותו בירושלים שחשפו הוויה מזרחית, אותה חילץ מהזיכרון שנחתם כל השנים בנרטיב האשכנזי-ישראלי שאמא שלו הנכיחה במשפחה.
כשנפגשתי עם יהושע בביתו בחיפה ניסיתי לחזור איתו לאותן חוויות. אבל גם לאחר כתיבת "חסד ספרדי" מתקשה יהושע לשחזר את ההוויה המזרחית של ילדותו. שוב ושוב היינו צריכים לחזור לגיבור ספרו, טריגנו, שהפך בעיני פרי לדמות שנושאת על גבה לא רק את נס המרד המזרחי - אלא גם את זה הפרטי של יהושע. הקרבה הרגשית של הסופר
שני צירים שונים ייצבו את המזרחיות של יהושע: אביו, יעקב, איש היישוב הישן, בן למשפחה ותיקה בירושלים; ואמו, מלכה לבית רוזיליו, שעלתה כנערה ממרוקו ב-1932. "אמא שלי הגיעה לארץ עם אבא שלה ועם אחותה כשהייתה בת 16. אביה בא ממשפחה מאוד עשירה ורבת נכסים במוגדור. הוא נתקף בחיידק הציוני והחליט לעלות לארץ הוא השאיר שם את רוב ילדיו ונכדיו ועלה לבדו לארץ ישראל עם אמא שלי ואחותה. הוא נפטר לאחר ארבע שנים ואמא שלי התחתנה עם אבי. היא כיוונה את עצמה ישר לחברה האשכנזית. היא הזדהתה עם הקודים הישראליים הברורים ולכן ההורים שלחו אותנו לגימנסיה. הם אמרו, זה המקום שלכם. אתם תהיו בתוך הרוב. לא חיינו כאילו אנחנו מיעוט עדתי. העדה הספרדית הייתה זרה עבורה כמו העדה האשכנזית. הייתה לה את התרבות הצרפתית. זו הייתה שפת אמה".
נמנעת כל השנים מלנופף בביוגרפיה המזרחית.
"אני גם קשור לעניין המזרחי, אבל לא דרך הצד של הקיפוח, הכעס והמסכנות. זה לא היה גם קשור למשפחה הספרדית שלי, שגרה בירושלים מדורי דורות. אני לא אקרא לזה אצולה, אני לא סובל את המילה הזו, אלא מעמד הביניים הגבוה, הישראלי. סביב האוניברסיטה והפקידות הממשלתית בירושלים. רחביה, טלביה וכל הרקע הירושלמי הפנימי, מה שנקרא לב הארץ".
ובבית הספר?
"הייתי לחלוטין בתוך הקודים של ישראל העובדת, תנועת נוער, הכשרה. 90 אחוז מהתלמידים בכיתה היו אשכנזים. הייתה לי קליטה מאוד עמוקה ומדויקת של הקודים של הישראליות שהולכת ונבנית. קודים שהזדהיתי איתם, אבל גם יכולתי להיות ביקורתי במידה מסוימת כלפיהם. האלמנט המזרחי איפשר לי להסתכל על הציונות ועל העם היהודי בהסתכלות יותר מפוכחת ומהפכנית".
אז מאיפה הגיע קול הטריגנו שבך?
"הטריגנו הזה, הצפון אפריקאי, הם אלמנטים שקלטתי כהד מקרובי המשפחה שהיו שם. ב-1950, כשהייתי בן 13, ביקרתי עם המשפחה במרוקו. קרובי המשפחה של אמי הזמינו אותנו. הם לא ראו את אמי מאז שעלתה לארץ. במשך חודשים ביקרתי בעיר הולדתה, זו הייתה עדיין התקופה של הקולוניאליזם הצרפתי".
אתה מדבר על הד, כאילו מדובר בסיפור לגמרי אחר. אבל מהו למעשה ההבדל ביניכם ובין יוצאי צפון אפריקה שעלו בסך הכל 20 שנה לאחר מכן? גם אז חלקם הגיעו מבתים עשירים ומשכילים.
"המזרחיות בארץ בדרך כלל בנויה על גלי העלייה העצומים שבאו בשנות החמישים-לאחר הקמת המדינה, לאחר חורבן של יהדות אירופה. זאת הזהות המזרחית שחיה וקיימת גם היום. אמי באה כבחורה צעירה וישר השתלבה בחברה הישראלית כחלק ממנה. היא באה כמעט לבדה, לא הייתה חלק מקהילה. היא דיברה צרפתית, והייתה מעורה בתרבות הזו. במובן הזה, היא דמתה לבחורה שהגיעה מצרפת בשנות השלושים לארץ. כשאדם בא בגיל 16, זו הארץ והזהות שלו. אתה לא תשאל חלוץ שעלה בגיל צעיר מפולין איפה הפולניות שלו. הוא בא והפך לישראלי. רוב היהודים שהגיעו לכאן בשנות העשרים היו כך. אתה לא תשאל איפה הפולניות של רבין ויגאל אלון".
האחרות המזרחית, גם במובנה המוגבל והמצומצם, פתחה אצל יהושע נרטיב חדש. תובנות שהוא מקווה שיום אחד יהיו למפתחות לעתיד טוב יותר. "צריך לזכור", הוא אומר, "שהמזרחים הם בעצם מיעוט בעם היהודי, אם כי בישראל הם בסביבות מחצית האוכלוסייה. אבל לפני השואה, ב-1939, 93 אחוז מהעם היו אשכנזים ורק שבעה אחוזים יוצאי ארצות האיסלאם. וכמיעוט גם התמצאנו בקודים של הרוב אבל הייתה גם אפשרות להסתכל קצת אחרת מעל לב הזהות הישראלית".
המבט המזרחי התבטא בראש ובראשונה ביחס לדת. "גדלתי בבית מסורתי מתון מאוד. ביום שישי הלכנו לבית הכנסת האשכנזי ישורון ובשבת לבית כנסת ספרדי. אבל זה היה בעיקר בשביל אבא, להיות לידו. הדת לא איימה עליי. גמרתי בית כנסת בשבת, מוריד את הטלית והולך לתנועת נוער. לא הרגשתי שאני נתון באימה שיכולה לשבש את חיי. מסורתיות במובן הכי מתון. אבי הלך בלי כובע. הוא היה בן של רב, אבל לא מרד בדת".
מהי המשמעות של התבגרות בבית כזה?
"באנו ממערכת מסורתית ולכן ידענו את עוצמת הדת וגם את הסכנות שלה. לא היה בנו ניכור לדת. טריגנו טוען שלהתחיל לעשות מלחמה של אתאיזם מול הדת זה קרב קצר מועד ולא יצליח. כי הזהות הדתית היא מאוד יסודית בעם היהודי. אבל בגלל שהוא לא מבטל אותה, אלא אומר שלדת היהודית יש פונקציה חשובה בעיני העם, הוא יכול גם להרגיש את הסכנה שטמונה בה".
מתי פגשת את השיח המזרחי החדש, זה שמדבר על קיפוח, אפליה וגזענות?
"בילדות לא נתקלתי בזה. רוב האנשים בבית הכנסת היו מהיישוב הישן. סוחרים עשירים, בנקאים, בעלי מלאכה. מעמד בינוני. לא עולים חדשים שבאו עם אג'נדה חדשה, או כאלה שהתעמתו עם הממסד. רק מאוחר יותר שמעתי וראיתי את זה במציאות הישראלית. כאשר התחלתי לגבש את השקפתי הפוליטית, זה היה סביב השאלה הפלסטינית. השאלות המזרחיות בערו בי. אמרתי לישראלים ממוצא מזרחי, בואו תהיו בני ברית במאבק על השלום. לצערי, רובם לא הצטרפו אלינו וכך נוצר בי ניכור לבעיות שלהם".
למזרחי , בעיני יהושע, תפקיד כפול: גם לתווך בין החברה החילונית לממסד הדתי, וגם להיות גשר לישראל מול תושבי הארץ הערבים. הוא רואה בבית הוריו מודל: "המגע עם הערבי היה מאוד לגיטימי במשפחה שלנו דרך אבא שהיה מזרחן שהיה קשור בעבודתו לעולם הערבי. הוא ידע ערבית, כתב ערבית, אפילו כתב ספר דקדוק ערבי עם מלומד אחר מהאוניברסיטה. מאבי קלטתי את הקודים של דיאלוג עם הערבים. הערבים שבאו הביתה, הדרך שהוא דיבר איתם, האופן שהוא עבד איתם. הדיאלוג שמקיים באופן טבעי איש המזרח עם הערבי".
טריגנו , המהפכן, הוא מזרחי. למה דווקא מזרחי צריך להוביל את המחנה?
"אני מתכוון למזרחים האינטלקטואלים שמכירים את הקודים של המרכז, שלא באים תכף עם תלונות על קיפוח ומה עשו לנו. אני רואה אותם כמו יהודים בחברה הגרמנית או הצרפתית. מכירים את הקודים אבל יכולים להסתכל על החברה במבט יותר מפוכח. למה מפוכח? יש להם ידיעה אינטואיטיבית ואינטימית של הערבים. מהבחינה הזו למזרחים יש יכולת יותר מדויקת להסביר לחברה הישראלית איך לתקשר עם הערבים. לא אשליות של שמאל תמים. להבין גם את האיום, אבל גם את הפוטנציאל של חיים בשלום".
זו רק ההיכרות עם העולם הערבי?
"יש להם אפשרות להבין את האינטראקציה הפתולוגית של הגולה. מכיוון שיש להם מרחק מסוים מהשואה, הם מבינים אותה לא רק כדבר איום שעשו אחרים, אלא גם ככישלון של היהודים להבין את אותות האזהרה והנורות האדומות שהבהבו כל הזמן. זה בבסיס של הציונות שלי. להבין את העיוורון היהודי שלא קלט מה מצפה לו".
וטריגנו ?
"טריגנו רוצה לעשות מהפכה בתוך התודעה הישראלית, לא לקידום המזרחים, אלא למהותה של הישראליות המגבשת. החומרים מהפכניים שלו באו מתוך העולם הכללי, כמו קפקא, או'ספר המעשים' של עגנון, חומרים שמאוד השפיעו עליי. הוא פעל מתוך ההנחה שהשכבה הליברלית היא פריכה מאוד ובשעת משבר או קונפליקט היא תתפורר. היכולת האינטלקטואלית הבטוחה, זו שלא בוכה כל היום, זה הדגם שאני קשור אליו. הדגם שיכול לתת משהו חדש למציאות הישראלית ולהדריך אותה טוב יותר".
ובכל זאת הוא עולה חדש?
"הוא הגיע בגיל מאוד צעיר לארץ ומיקמתי אותו עם חבריו במקום הנידח של עיירות פיתוח בדרום. בחור מוכשר שניתנה לו מלגה ללמוד בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. הוא מזרחי שזקוק לאשכנזי ליצור איתו ברית. לטריגנו היה רצון לקעקע, לנטרל את האימה המטאפיזית שיוצרת הדת, דרך הקיצוניות הדתית, האי רציונליות. בזה הוא רצה לפגוע, להגחיך אותה. מוזס לא יכול לעשות זאת, הדת עבורו ועבור הוריו כבר הייתה לא רלוונטית. טריגנו מכיר גם את הקודים הערביים ממקום של אינטימיות, הוא מרגיש אותם. דרך הרגשתם הוא יכול להביא את זה לסיר שבו מתבשלת הישראליות".
"ברמה מסוימת הברית הזו קיימת בי. בן אדם שנמצא עמוק בקודים הישראליים ומזדהה איתם, אבל מכיר את הסכנות שמגיעות מבחוץ. כל הניסיון לעשות כאן מערביות מוחלטת בלי ליצור גם ברית זהותית עם תושבי האזור זו טעות".
"לפחות בתחילת דרכו", כתב חוקר הספרות גרשון שקד, "ניסה יהושע להתרחק משורשיו ולהיות סופר'ישראלי' לכל דבר. אבל ההתרחקות המשתכנזת המודעת כביכול מן הנרטיב הספרדי אינה עולה בידו וכוחות ראשוניים כופים עליו את הנרטיב המודחק הר כגיגית. אפשר ואפשר לתאר את תולדות יצירתו כתהליך התקרבות אל ספרדיותו המודחקת".
אל תטעו: "חסד ספרדי" אינו רק זירת התגוששות והשלמה של סופר מזרחי שעובר תהליך. עבור יהושע זו הזדמנות לעסוק בנושא שערג אליו שנים ארוכות: כוחות היצירה. הוא הלך עם זה עד הסוף ושיבץ בעלילה כמה סרטים מומצאים של הבמאי מוזס המבוססים על סיפורים מוקדמים שלו עצמו: "מסע הערב של יתיר" (59') ו"המפקד האחרון" (60').
"תמיד נרתעתי מלהעמיד סופר כדמות מרכזית בספר שלי, חשבתי שזה שטוח. ראיתי שליצירות כאלו יש בעיה, כיוון שהיצירה הספרותית עצמה לא מופיעה שם. לכן העדפתי עד עכשיו גיבורים אחרים כמו בעלי מוסך, מהנדסי מעליות, ממונים על משאבי אנוש. אבל לאחרונה עניין אותי להתעסק בנושא היצירה. לכן ביקשתי לעקוף את מכשלת דמות הסופר ובחרתי בבמאי קולנוע. את כל הכוחות שיש בסופר שהוא גם במאי, תסריטאי, צלם, שחקן - אפריד לכמה דמויות ואוכל לבדוק את הדינמיקה ביניהן. במיוחד בין הרעיון המוליך את הפנטזיה והאפשרות לביית אותה, להכניסה למסגרת".
לאיזה פיצול אתה מתחבר?
"הבמאי והתסריטאי, שניהם מכילים אלמנטים בתוכי, בדרך שבה אני ניגש ליצירה. טריגנו זה הכוח המדמיין, הפורץ והמהפכני. מוזס וטריגנו נמצאים בכל יצירה, לא רק בכתיבה. גם במוזיקה יש מנגינה, מחשבה, אבל המלחין צריך להעמיד אותה בצורה מסודרת, לתת הרמוניה. גם לצייר יש את הכוח הדוחף, המדמיין, האלגורי, ומצד שני יש לו את הכוח שאמור לעשות את ההבניה, ההרמוניה, הסבירות".
הבחירה בכתיבה האלגורית, מעיד יהושע, הושפעה מהלכי הרוח בעולם הספרותי. "בשנות החמישים הכתיבה הסוריאליסטית האלגורית הייתה דבר קיים בעולם. יוג'ין יונסקו, סמואל בקט, אפילו נג'יב מחפוד, ואצלנו אורפז, קניוק ואפלפלד. זה מסלול שקיבל מיד אהדה. היה איזה רצון לייצב את זהותנו הספרותית דרך המסלול הזה, בניגוד לריאליזם של דור הפלמ"ח. מה יכול להיות יותר מנוגד-הפירוט הריאליסטי של יזהר מול'מסע הערב של יתיר'. את הלגיטימציה והרישיון לכתוב כך קיבלתי מעגנון. עגנון הסבא. במיוחד דרך'ספר המעשים'. רציתי להתרחק מהמציאות הקולקטיבית. הרגשתי שמי שמדברים איתי הם נתן זך ודוד אבידן".
ככל שעבר הזמן התקדם יהושע לכיוון הכתיבה הריאליסטית ונטש את התודעה המרחפת. "ברגע מסוים הרגשתי שזה מבוי סתום", הוא מסביר את הקו החדש שבחר. "התרגילים יכולים להיות מבריקים, אבל המציאות דורשת ממני התייחסות יותר מפורטת, יותר ריאליסטית. הרגשתי שיש לי כוחות להתמודד עם המציאות עצמה. אפשר להביא אלמנטים גרוטסקיים וסימבוליים מהמחסן הישן, אבל אי אפשר לבנות ספרות של ממש רק על הדברים האלה. לכן נכנסתי למציאות. בנובלות הארוכות ואז ברומנים הפוליפוניים. גרשון שקד אהב את הסיפורים הישנים, אבל אמר לי: זה מבוי סתום. גם נסים קלדרון ומנחם פרי ב'סימן קריאה' דחפו אותי לריאליזם".
הכיוון הריאליסטי נבע גם מרצון להתקבל למרכז הדומיננטי?
"זה לא בגלל הממסד הספרותי, הוא דווקא אהב את הכתיבה המוקדמת. הייתה לי הרגשה שאני צריך לגעת בשאלות משפחתיות. אני נשוי לפסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקנית והפסיכולוגיה הפכה להיות משמעותית בחיי. אתה לא יכול לבנות על מצבים הזויים, כשאתה לא יודע מי האבא והאמא. אתה לא יכול לדבר על מציאות רק בסמלים ובחידות".
ברומן החדש אתה מנהל דו שיח בין הסגנון המוקדם שלך לזה שמאפיין את הרומנים המאוחרים. נראה שלא השלמת עם ההליכה לריאליזם המוחלט. לקראת סוף הרומן אתה מחזיר אותו ביג טיים לתמונה.
"אני מאמין שאסור היה לזנוח אותו לגמרי, אבל האלמנטים האלה קיימים בכל הרומנים שלי. עכשיו הגענו לתקופה חדשה. אני לא ממש יודע מה קורה בספרות העברית הצעירה. יש כל כך הרבה דברים. לא יודע אם יש ז'אנר או סגנון מסוים. הרושם שלי שהרוב זו כתיבה ריאליסטית על משפחות ואהבות. ואם אתגר קרת עושה סוריאליזם, זה במנות קטנות. לא מפתח סיפור שלם על הפנטזיה. אני מרגיש שאל מול המציאות הכאוטית, הפוסט מודרניסטית, הגיעה השעה - אולי לא שלי - להחזיר מעט מן הפנטזיה. אבל פנטזיה עם אג'נדה. עם מטרה ברורה. מטרה אידאולוגית. לא רק להשתעשע".
הניצוץ שהפך את הרעיון לספר התרחש בספרד, בעיר בשם סנטייגו דה קומפוסטלה. "באתי לשם לקבל פרס ספרותי", מספר יהושע. "התארחתי עם אשתי במלון וראיתי את התמונה תלויה בחדר. היא נראתה לי מוזרה מאוד. צילמתי אותה. כשהגעתי לארץ ביררתי ונגלה לי עולם שלם של סיפור: 'החסד הרומי' (Carita Romana). כבר במאה הראשונה לספירה הופיע הסיפור של ולריוס מקסימוס על קימון שנידון למוות ברעב בבית הכלא. בתו פרו הגיעה לשם והניקה אותו. זה נחשב למעשה חסד גדול ושחררו אותו בזכותה. הסיפור גירה את הדמיון של אמנים רבים והתברר לי כי יש המון יצירות, בהן של אמנים גדולים כמו קאראוואג'יו ורפאל, שמתייחסים אליו".
מה כה כל ריתק אותך בציור שהפכת אותו לעוגן של הספר?
"הציור והמוזרות שלו - אישה צעירה שמניקה גבר מבוגר ואחר כך מתברר שהוא אביה - משכו אותי. החלטתי שזו תהיה אחת הסצנות המוזרות שכתב טריגנו. בספר הייתי צריך לארגן סרטים מיוחדים שבהם תבוא לידי ביטוי ידו של טריגנו. סצנה כזו, אמרתי, טריגנו כתב. אצלו זו אישה צעירה שמניקה איש זקן שהיא פוגשת ברחוב. השתמשתי בסצנה הזו, שבה חל הקרע בינו ובין מוזס. הסצנה היא כל כך מוזרה, פרוורטית, לא ברורה. השחקנית שאמורה לשחק את האישה המניקה מורדת בתסריטאי שהוא גם אהובה, ומוזס תומך בה. זה קו השבר בין הבמאי לתסריטאי".
לאחר הקרע ביניהם, טריגנו נפרד מהחלום הגדול שלו, עוזב את תעשיית הסרטים ומלמד קולנוע.
"לבד טריגנו הלך לאיבוד. אבל גם מוזס לא מצליח לממש את החזון המשותף שלהם. כשעורכים את הרטרוספקטיבה בספרד אומרים למוזס: הסרטים הריאליסטיים שאתה עושה בשנים האחרונות מצליחים, אבל איפה הניצוץ המיוחד שהיה בסרטים הקודמים?".
למה התחנה הראשונה בדרך לפיוס מתרחשת דווקא בספרד?
"המקור של המזרחיות קשור לספרד, לגלות מספרד. היהודים בעולם האיסלאם קוראים לעצמם ספרדים. טריגנו הולך לבקש שם לגיטימציה לסרטים האבודים האלו. והם מתלהבים. מדובבים לספרדית, מעבירים לדיגיטלי. ואז מזמינים את מוזס ואומרים לו: היו לך אלמנטים כאלה, לאן הם הלכו לאיבוד. אבל ספרד זו גם ספרד של אירופה. התרבות האירופית היא אבן פינה. בכל תיאור של הרומן ההיסטורי האירופי דון קישוט הוא ההתחלה. ספרד מאוד משמעותית והאנוסים נתנו המון משמעות לתרבות הזאת כשהתפזרו באירופה".
בחרת לחזור לסיפורים המוקדמים שלך.
"חשבתי שראוי לקחת משהו שלי, כי הנושא היה קשור לסוג הכתיבה שלי. לא לעשות רטרוספקטיבה לעצמי, ולכן בחרתי רק בשני סיפורים, כי הם מאפיינים את המגמה שטריגנו רצה ללכת בה. הפעלתנות היותר מדי גדולה של המדינה בשנים הראשונות בלבלה את המזרחים וגם הייתה לצנינים בעיני הערבים. טריגנו אומר שהפעלתנות, היצירתיות, הדינמיות של המדינה היו אמורות להיות יותר איטיות. יהודי המזרח לא היו ערוכים להיכנס לקדחת הזו. גם הערבים ראו בזה איום. הם אמרו, היהודים הולכים לכבוש, להשתלט על שטחים. ראו את זה כמבצר צלבני. וטריגנו אומר, צריך גם לישון, להכניס פסיביות למדינה הצעירה, לא יותר מדי פעלתנות".
עד היום יהושע, אחד מאנשי הרוח הבולטים במחנה השלום, הפנה את האצבע המאשימה גם להנהגה הישראלית וגם להנהגה הפלסטינית. עכשיו הוא פונה בקול קורא למזרחים שבינינו. "חשוב בעיניי שהמזרחים יצטרפו ויאמינו בשלום כי רק כך אפשר יהיה באמת להגיע אליו".
בסופו של דבר טריגנו הוא מיעוט שלא מעיד על הרוב.
"יכול להיות שהוא המיעוט של המיעוט, אבל לדעתי הוא מאוד משמעותי וחשוב לחבין אותו ולשמוע את קולו".
הנרטיב העדתי מתקיים בחללים אחרים.
"הבעיה היא שישראל נעשתה ארץ של מובלעות ולכן צפון תל אביבים לא מבינים מה הפליטים מסודן עושים לדרום תל אביב וממה נובעת ההתנגדות שלהם. היום צריך לעשות כמה שיותר אינטגרציות בין המובלעות הצפונית, הדתית, המזרחית, הערבית. צריך לפרוץ את המחיצות. הרב התרבותיות הופכת להיות סכנה. טריגנו רוצה לומר משהו לישראליות. לא רק למובלעת שלו. הוא גם תוקף את המובלעת המזרחית שממנה הוא בא".
עוד סיום אופטימי מפי יהושע? "אחד הדברים מעוררי התקווה בחשכה שנפלה על כולנו במשפטו של משה קצב הוא ששופט ערבי ושתי שופטות יהודיות שפטו את נשיא המדינה לשעבר. זה היה אקט של כוח לדמוקרטיה שלנו. שופט ערבי שפועל מתוך הקוד הישראלי נתן פסק דין מאוד משמעותי לעתיד המוסרי של ישראל. אני רוצה שיהיו עוד אקטים כאלו. צריך לקרב את המובלעת הערבית יותר, להוציא אותה מתוך תחושת הקיפוח והזיכרונות מהנכבה ולהכניס אותה לשותפות בזהות הישראלית. וכך גם את המובלעות האחרות. טריגנו זה רק סיפור, אבל הייתי רוצה עוד טריגנו כזה. השאלה היא אם מוזס ישתף איתו פעולה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם