חברון, כיף נטו: פרק מהספר "ילדי הכאוס"
פה בעמדה אין כוסיות בכלל. רק חיילים שבוזים שמתפללים להוריד מחבל, אבל בינתיים מעבירים את הזמן בלהוריד ראשים. אחרי שעלינו לשמירה, ויקטור ואני דחסנו, הדלקנו והורדנו שלושה כל אחד. שתיים ורבע בלילה, בית הספר לבנות בשכונת ג'בל ג'והר, סוף סוף אנחנו מסודרים. פרק מספר חדש של איתי אשר, "ילדי הכאוס"
"יאללה, תתחיל כבר לקסס. חם", אני אומר לויקטור בפעם השלישית מאז שהתחלנו לשמור. אבל הוא בקושי זז. לאט לאט, כמו שהוא אוהב, ויקטור מוציא קופסת סיגריות מהאפוד ושולף סיגריה עם פילטר חום. לא נוגע בלייט. הוא מדליק מצית, מעביר אותו לאורך הסיגריה, ומלקק את הקטע השרוף בנייר שקיבל עכשיו גוון אפור מנוקד.
אחר כך ויקטור קורע את הנייר הרטוב מהרוק, ומרוקן את הסיגריה לתוך הקופסה הירוקה מהפלסטיק שקיבלנו בבקו"ם, מהאגודה למען החייל. הסמל שם הסביר לנו שבתוך הקופסה אנחנו צריכים לשים
"יאללה כבר, כמה זמן? אני גמור". אבל הוא, יש לו את הקצב שלו. מוציא מהכיס שקית ניילון קטנה ומקומטת. שופך מתוכה שאריות של פרחים יבשים, זרעים וחול לצלחת פלסטיק כתומה ובשרית. "ברגע שאני נותן לך חתיכה מהפרח הזה, זה כאילו אני נותן לך חלק מהלב שלי", הוא אומר. "אחי, סתום כבר את הפה. ותכין איזה ראש. שיגעת אותי".
עשר דקות לוקח לו להפריד בין החול והזרעים לבין העלים היבשים. את הזרעים הוא זורק למטה. לא מבזבז אותם. הם נופלים על משטח החניה של הנגמ"שים. פעם, לפני שבאו הטנקים וחרשו את האספלט עם הזחלים שלהם עד שלא נשאר ממנו כלום, זה היה מגרש כדורסל עם חורים בצדדים לעמודים של רשת כדורעף. עכשיו יש שם שלולית בוץ מסריחה מלאה בזבל, עם עמוד של סל בכל צד. את הטבעות של הסלים גנבו חיילים מאיזה יחידה מיוחדת של משמר הגבול שבאו לכאן לאיזה מבצע מעצרים. לפני כמה חודשים, כשעוד היה ירוק ולא רק חום, כל מי שעישן בשמירה היה זורק את הזרעים שלו לתוך השלולית הזאת. מתפלל שיצמחו שם שתילים. שלא נצטרך יותר לקנות את גושי החרא שמוכר לנו עמיצור, הבעלים של הפיצרייה ליד מערת המכפלה, שלא רק שוחט במחיר, אלא שבלי בושה עושה את זה גם לחיילים. ויקטור לא קונה ממנו. הוא, יש לו את הסטייל שלו. מעשן רק את מה שהביא מהחברים שלו בתל אביב.
עוד רוסי מניאק שהגיע לכאן ומשחק אותה אריסטוקרט. איש העולם הגדול. אירופי עלק. לא כמו הישראלים שמעשנים מה שיש, אפילו אם מה שיש הוא זבל. "שטקר אחי, תגיד לי, מי המניאק ששמר פה אחרון ולא ניקה אחריו? ", הוא שואל ומסתכל בפירורים השחורים שצפים בתוך בקבוק המים המינרליים שמונח על מכשיר הקשר. הבאנג. "וואללה, לא יודע, אחי", אני עונה, מוציא מימייה מהאפוד ומחליף את המים החומים. ויקטור, שגמר לקסס את הטבק עם הירוק, דוחס את התערובת לקנה הזכוכית שקניתי לפני שבועיים בפיצוצייה בדיזנגוף. אחר כך הוא מעביר את המצית לפול פאוור ומדליק. מוריד ראש במכה. אחרי כמה שניות הוא פולט סילון ארוך ועבה, עשן כחול שממלא את כל החדר.
את הקנה קניתי כשהמש"קית חינוך החליטה להכניס בנו קצת ציונות ולקחה אותנו לראות את הסרט "שואה" בקולנוע חן בתל אביב. הקרנה מיוחדת לחיילים קרביים מכל היחידות בשטחים. שעה אחרי שכיבו את האורות בקולנוע, כמעט כולם, כולל הקצינים, ברחו החוצה. "סרט של אשכנזים". התיישבנו על הספסלים הכחולים של כיכר דיזנגוף, עישנו סיגריות ונתנו ציונים לכוסיות, שהלכו מרוצות מעצמן עם בטן מרוטה, בדרך לחדר הכושר. עשר קיבלו רק הכוסיות שמשכו את החוטיני מחוץ למכנסיים. יא ראבק. פה בעמדה אין כוסיות בכלל. רק חיילים שבוזים שמתפללים להוריד מחבל, אבל בינתיים מעבירים את הזמן בלהוריד ראשים.
אחרי שעלינו שלישים לשמירה, גם ויקטור ואני דחסנו, הדלקנו והורדנו שלושה כל אחד. שתיים ורבע בלילה, בית הספר לבנות בשכונת ג'בל ג'והר בחברון, סוף סוף אנחנו מסודרים. "תחנות ניצוץ, כאן ניצוץ לבדיקה", קורא בקשר הסמב"ץ החדש. צעיר. משמרת ראשונה לבד בחמ"ל. משחק אותה ראש גדול ומציק פה לאנשים. מניאק. "כאן גפרור שטקר, נשמע היטב". אם להיות חייל ער בשלוש בלילה, זה רק בחברון. פרנויה נטו. מהסוג הטוב. כזאת שנכנסת לך לוורידים. לתוך הנשמה. ממלאת אותך באדרנלין ומוחקת את העייפות. בהתחלה הייתי נלחץ. קרה לי כמה פעמים שהייתי בטוח שהנה אני הולך למות. פחדתי שאין סיכוי שאני הולך לצאת מזה. שהשיגעון ייתקע לתמיד.
ויקטור לימד אותי להתמודד איתה. הוא הסביר לי שהיא הדבר האמיתי. סוטול מזוקק. ואחר כך כשהיא תעבור אני אפילו אתגעגע. הוא צדק. כשהיא בשליטה, כל הבאסה של היום נעלמת ברגע. כיף נטו. אין יותר מחברון לפרנויה. השפיץ של השפיץ. כאן בחושך, קורים הדברים האמיתיים. כאן, גם כשאתה בשיא הסטלה אתה מחזיק את הרובה עם אצבע אחת על ההדק ושנייה על הנצרה. בימים הראשונים שלנו פה, כל לילה מישהו אחר היה מדווח שיורים עליו, ומקפיץ את כל המוצב. אחרי שבוע של לילות בלי שינה והקפצות נון סטופ, הגענו למסקנה שהערבים שקלטו שהם לא יכולים עלינו, הבינו שהדרך היחידה לנצח את צה"ל היא לשגע את החיילים. איך שמחשיך מתחילים הפיצוצים ונמשכים כל הלילה. מאות זיקוקים, נפצים, קפצונים, פיקות, חזיזים וכל מיני פצצות שהילדים הפסיכים כאן מרכיבים ומפוצצים בלי הפסקה. לא נותנים לך לנוח. נותנים לך את ההרגשה שאתה תחת אש.
במלחמה. מהעמדה שלנו למעלה רואים את כולם. את כל החיילים. בגבעת שלהבת, בתל רומידה, על גגות הבתים המעוצבים בשכונת אברהם אבינו. בית רומנו. רחוב תרפ"ט, פינת השוהדא. עומדים בגשם או בחום בכיכר גרוס ובציר המתפללים עם נשק בתלה צוואר, מחסנית בהכנס, קסדה על הראש. מחכים להיתקלות. כל החיילים בחברון, כולם בדיוק באותו מצב. צעירים או ותיקים, כולם מתים מפחד. סופרים את השניות עד שהשמירה תיגמר והם יחזרו לשק השינה. יודעים שמכל סמטה ומכל גבעה יכול להגיע הכדור. רק שיגיע. שכבר יקרה משהו. שיהיה בלגן אמיתי. הסתערות מהסרטים, כזאת עם רימונים וצרורות ארוכים של נותבים. עם זיעה קרה שיורדת לאורך הגב. מרטיבה את התחתונים, גולשת לך לתוך החריץ של התחת. בדיוק כמו שהבטיחו לנו שיקרה כשבאנו לכאן. רק שיבוא כבר איזה חמאסניק מתאבד עם טירוף בעיניים, רק שיבוא אליי ואני מפרק עליו אפוד שלם. אבל האמת שבתכל'ס לא קורה כאן כלום. חברון זה לא לבנון. הכול דיבורים. פקה-פקה. חארטה בארטה. אפשר להיגנב.
בלבלות. שיגע אותי הויקטור הזה. אני מוריד את האפוד וזורק אותו על שולחן בית ספר הירוק שהעלינו לעמדת השמירה, שיהיה איפה לשבת. יש עליו עדיין לבבות אדומים שציירה בטוש עבה ילדה ערבייה מאוהבת כשעוד היה לה בית ספר. עכשיו כל מה שנשאר לנו זה ארבעה ראשים כל אחד ושלוש שעות עד סוף השמירה. "כוס אם-אם-אמק הצבא הזה. אחי, תכין עוד ראש", אני אומר לויקטור. "אם היה לנו הידרו, היינו צוחקים כמו משוגעים כל הלילה".
כמו ויקטור, גם אני לא ידעתי לאן אני נכנס כשאמרתי לקצין המיון בלשכת הגיוס שאני רוצה לשרת בקרבי, ו"כמה שיותר קרבי ורחוק מהבית ככה יותר טוב". הסיוט שלי היה שאיכשהו אני אמצא את עצמי איש היי-טק. מכונית בליסינג תפעולי עם מדבקה צבעונית על הכנף האחורית. חולצה מכופתרת מפולגת בתוך המכנסיים. כרטיס מגנטי שמחובר לכיס במחזיק מפתחות עם מנגנון נמתח. משרד עם חלל פתוח. אינטרנט. תלושים לארוחת צהריים וכרס קטנה. רציתי חיים אמיתיים. אבא שלי רצה לתת לי חיים בסגנון שלו. על הגבול. מת חי מת. לא מתאים. עוד לפני המבדקים בתל השומר הוא השביע אותי לבקש שייתנו לי להמשיך וללמוד עד כיתה י"ד. להתגייס רק עם תואר הנדסאי אלקטרוניקה.
"זה יסדר אותך בג'וב טוב ותוכל לעבוד איתי במעבדה", הוא הסביר לי. אבל אחרי שכבר הכריח אותי ללכת וללמוד אלקטרוניקה באורט במקום בתיכון רגיל עם כל החברים מהשכונה, החלטתי שלא משנה כמה הוא יתחנן, לא יעזור לו. אין סיכוי שאני ממשיך עם האלקטרוניקה וכל החרא הזה. גם ככה הוא הרס לי את החיים. לאבא שלי יש חוכמת חיים של יושבי ניאונים. חוץ מהמעבדה שלו, הדבר היחיד שמעניין אותו זה אקטואליה. שום דבר אחר חוץ מלהיות מעודכן. 20 שנה הוא לא פספס אפילו מבזק חצי אחד. חוץ מזה הוא גם משלם 30 שקל כל חודש כדי לקבל עדכוני חדשות בהודעות אס-אם-אס בפלאפון. מופרע אמיתי, עם פסוריאזיס מפואר על המרפקים ועל הברכיים. בכל יום הוא ממהר לחזור הביתה מהעבודה עד ארבע וחצי, כדי שיוכל להספיק לגמור להתקלח ולראות "ערב חדש". בשש הוא רואה חדשות בערוץ 2, בשבע הוא ממשיך בערוץ 10, ובשמונה מתחילה מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 2. בתשע בערב, כשמתחיל האות של מבט בערוץ הראשון, הוא נרדם. לפעמים הוא מתעורר בהזיות, בשביל לראות "פופוליטיקה". "אולי ביבי ידבר".
הוא ליכודניק וימני שרוף. ולמרות שבחיים שלו הוא לא היה בשטחים, אבא שלי הוא מהתומכים הנלהבים ביותר של מפעל ההתנחלויות והחיסולים הממוקדים. בצבא הוא שירת בכלל בקריה, בהתקנת מכשירי רדיו של תדיראן במכוניות סוסיתא ורום כרמל של סגני אלופים. הוא אוהב לספר איך בזכותו נכנסו לכלא שני קיבוצניקים שמאלנים ששירתו איתו במעבדה הצבאית. הלשין עליהם למפקדים, אחרי שבמקום את גלי צה"ל, קיבעו ברדיו של הקצינים את קול השלום של אייבי נתן. את הדעות הימניות שלו הוא מפגין באינספור מכתבים שהוא שולח כל שבוע למקומונים של פתח תקווה. יש לו חמישה אלבומי תמונות, 200 עמוד, מפוצצים בגזירי עיתונים מצהיבים עם המכתבים למערכת שלו. לפני שלוש שנים, כשעורכי המקומונים של פתח תקווה והסביבה החליטו שהם יותר לא מפרסמים את המכתבים שלו, הוא התחיל לשלוח אותם תחת החתימה של אמא שלי. בלי לבקש ממנה רשות. בשביל מה? ממילא היא כבר לא אומרת כלום, וכמוני רק סובלת בשקט. חוץ מירח הדבש לאכסניית הנוער בקצרין בתחילת שנות השמונים, הוא ואמא שלי לא יצאו לחופש אפילו פעם אחת. לא חופש בחו"ל ולא בית הבראה בטבריה. על אילת אין מה לדבר. כלום. הקטע שלו זה רק לשבת כל היום במעבדה או בבית, לראות חדשות, לקטר על השמאלנים שהורסים את המדינה וללטף את הצמה הדקה שהוא מטפח מאמצע שנות השמונים. בטוח במאה אחוז שהוא מגניב.
אז אחרי כמעט 20 שנה בטירוף הזה, מה כבר אמא שלי יכולה להגיד? שיעשה מה שהוא רוצה. רק שיעזוב אותה בשקט. לא מרשה לה לעבוד, לא מרשה לה לצאת עם חברות לסרט או לבית קפה כי תמיד יש מספיק מה לעשות בבית. ואמא שלי שותקת. כמעט 20 שנה היא שותקת. לפחות הוא לא מרביץ לה. גם זה משהו. אני אוהב אותה. היא חזקה. דואגת תמיד לשמור על הראש שלה מעל שלולית הג'יפה שבה אבא סידר לה לחיות. ואפילו אם זה רק לכמה סנטימטרים בודדים. כל אחת אחרת כבר הייתה מזמן מוותרת. לוקחת את הדברים שלה ובורחת. נעלמת ולא חוזרת אף פעם. אבל היא לא כזאת. מאמינה שיום יבוא ויהיה טוב. ושאוטוטו זה יקרה. "תעשה חיים כמה שאתה יכול", זה המשפט הקבוע שהיא אומרת לי. "תיהנה, תבלה, תצא, תכיר בחורות. תרקוד. תזכור תמיד שבחיים האלה אין לנו שליטה על כלום. הכל מלמעלה. אי אפשר לדעת מתי זה ייגמר. אז רק תגיד תודה, ותיהנה כמה שיותר. בלי יותר מדי מחשבות. רק תיהנה". היום היא כבר יודעת שאבא הרס לה את החיים.
אבל בהתחלה, היא האמינה שהוא עשה לה טובה שהוא חי איתה ונתן לה ילד. כי איזה אשכנזי מסתכל בכלל על תימנייה מראש העין. אמא שלה, סבתא שלי, שגם אכלה לא מעט חרא בחיים שלה, השביעה אותה כבר מגיל צעיר, שתתחתן עם אשכנזי. כי אשכנזים מתייחסים יפה לנשים שלהם. לא כמו אל משרתות. ולא רק שהם עשירים ומלומדים, הם גם עוזרים בבית ועם הילדים. הוא לקח אותה טרמפ מצומת גהה לתל אביב. פעם היא סיפרה לי שכבר ברגע שעלתה אליו למכונית, היא ידעה שאבא יהיה בעלה. הזמין אותה לאכול גלידה ב"בלון" בטיילת. הם טיילו על החוף, וקצת לפני שהגיעו לנמל ביפו, לקח אותה לסלעים. בהתחלה אבא שלי עוד חשב לעצמו ששיחק אותה. סיפור טוב לחבר'ה. "איך לקחתי תימנייה טרמפ ואיך זיינתי אותה על החוף".
אבל אחרי חודשיים הוא מצא את עצמו לבוש בבגדים תימניים מסורתיים, עם שרשרת עשויה ממטבעות של הרפובליקה הערבית התימנית, מתופף על תוף פח בחינה שלו. בצד ישבו סבא שלי בחליפה מעומלנת, מסריחה מנפטלין, וסבתא שלי עם שיער ואודם בצבע ורוד. בהלם. הם לא האמינו שהבן היחיד שלהם מתחתן עם "אסייתית". שבוע אחרי החינה, סבא שלי נפטר מהתקף לב. אבא, שביקש לקפוץ על ההזדמנות, ניסה לבטל את החתונה, אבל אחרי שכמה תימנים מתולתלים עם זיעה בריח סחוג וחילבה הסבירו לו שזה המצב, וגם דפקו לו כמה בעיטות לבטן בשביל שלא יתבלבל, הבין שאין לו ברירה. הם התחתנו אחרי ארבעה חודשים. בתמונות רואים את אמא שלי יושבת על כיסא הכלה עם בטן של חודש שישי. את אבא שלי רואים רק בתמונות של החופה.
אחרי זה הוא נעלם. כל השנים הוא לא הסכים שיהיו להם ילדים. אמא התחננה שהוא יעשה לה עוד ילד. חלמה רק על תינוקת בחצאיות ורדרדות. אבל הוא הזהיר אותה שאם היא תיכנס שוב להריון, הוא יעזוב את הבית בשנייה. גם לי הוא הרס את החיים. כי חוץ מלראות את ביבי ראש ממשלה שוב, ואת כל הערבים עולים על משאיות ועוזבים את ארץ ישראל, החלום שלו הוא שאני אעבוד איתו במעבדה. רק שאצלי זה נגמר. הוא פתח אותה ברחוב הראשי של פתח תקווה, בסוף שנות השבעים, אחרי שהוא השתחרר. בהתחלה זאת הייתה המעבדה הגדולה ביותר במרכז, להתקנת אנטי מחיקון. מכל הארץ באו אליו אז אנשים שרצו לראות ארצ'י בנקר, "דאלאס" ו"ספינת האהבה" בצבע. אחר כך, כשכבר התחילו למכור חופשי טלוויזיות צבעוניות, הוא עבר לכבלים הפיראטיים.
היו לו כמה ערבים מקלקיליה שהיו מטפסים על הגגות של פתח תקוה ומותחים כבלים מבניין לבניין. סרטים מצוירים לילדים בבוקר, הרבה צ'אק נוריס וברוס לי במהלך היום, ומרתון סרטים כחולים כל לילה מעשר עד שתיים. הכסף זרם בכמויות. כולם היו מבסוטים ממנו, אבל הוא לא חשב אפילו לקנות דירה יותר גדולה, איזה נכס בשביל השקעה או סתם ללכת עם אמא למסעדה. הכל הלך ישר לבורסה. הנפילה באה קצת לפני שנולדתי וכמה ימים אחרי שהוא החליף את השם של המעבדה שלו ל"בגין תיקונים בע"מ". מחווה לראש הממשלה הליכודניק הראשון, שפוסטר ענק שלו עיטר את חלון הראווה של המעבדה. באותה תקופה הוא היה מבקר באופן קבוע בסוכנות של וולוו ברחוב המסגר בתל אביב. זה היה מקום המפגש של כל העצמאים והקומבינטורים מהמרכז.
בעלי עסקים קטנים ששיחקו בבורסה ופתאום הרגישו מיליונרים. הם היו יושבים בתוך המכוניות החדשות של התצוגה, ממששים את המושבים, מלטפים את הדשבורד ומדברים על מניות. היה לו כבר מספיק כסף לקנות וולוו חדשה, אבל הוא לא רצה וולוו אחת אלא "וולוואים". מה שיצא בסוף זה פיאט פנדה אדומה עם גיר רגיל. היא הייתה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר לו. את הדירה ואת המעבדה הוא היה צריך למכור אחרי שמס הכנסה עשה עליו פשיטה, וגילה שהוא מעלים מס במיליוני שקלים ישנים. עשר שנים אחרי, כשסבתא שלי נפטרה, הוא מכר את הדירה שלה ופתח את המעבדה מחדש. החלום שלו היה שיחד נחיה את האימפריה. שכולם יכירו שוב את השם איציק ולד, מלך תיקוני הטלוויזיה והווידאו של גוש דן. בגלל זה הוא שלח אותי ללמוד באורט. ובגלל זה, כשכל החברים שלי התחילו עם כוסיות בהפסקות, אני הייתי צריך להתאמן בהרכבת מעגלים חשמליים, עם עוד 30 בנים, בכיתה בלי בנות.
לא דמיינתי את עצמי, אפילו לשנייה, יושב איתו בין ערמות של מכשירי טלוויזיה ודי-וי-די ישנים שהוא תיקן, ושאף אחד לא בא לקחת. לאכול סנדוויצ'ים עם נקניק ומלפפון חמוץ שאמא שלי הכינה ועטפה בנייר כסף. לנסות לעלות לשידור ב"זהבי עצבני" או ב"יש עם מי לדבר" בגלי צה"ל, ויום שלם לא להפסיק לקלל את האם-אם-אמא של הערבים, לפני שהמפיקים של התוכניות מנתקים לו את הטלפון בפרצוף. אז עוד לפני שנכנסתי לקצין המיון, וכמה חודשים אחרי שבבחירות הראשונות בחיים הצבעתי בלי להסס אפילו למערך, החלטתי להמשיך לנקום בו ולבקש קרבי. קצין המיון המופתע עוד הצביע על לוח עץ שהיה תלוי על הקיר שעליו הודבקו תגי יחידה של שריון, תותחנים, הנדסה וחי"ר ואמר לי: "אלה האופציות שלך, תבחר". "עזוב אותך מלבחור. תן לי הכי קרבי שיש, אני גם ככה לא מבין בזה כלום".
"ילדי הכאוס", איתי אשר, הוצאת זמורה ביתן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם