ראשי » רייטינג » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

פילוסופית צעירה: ייסורי הנעורים של סימון דה בובואר

נעורים שאפתניים של מי שגדלה במסגרות דכאניות, חושפים באוטוביוגרפיה נשמה צעירה שסירבה לוותר על החופש. סימון דה בובואר נחשפת ב"זכרונותיה של נערה מחונכת"

ייסורי נעורים והתבגרות לא נחסכו מסימון דה בובואר. היא לא נולדה ישובה בקפה פלור נוכח פניו המאתגרות של ז'אן פול סארטר. לפי החלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלה, ילדותה המוקדמת היתה שמחה לא מעט בזכות החוקים הברורים שלתוכם נוצקה. אותם חוקים הצרו את צעדיה של הילדה המתבגרת, עד שהנערה סימון זנחה את הדת הקתולית, שמילאה את חייה בתכנים רוחניים וטקסיים. בשלב הבא למדה לא לומר להוריה את כל האמת, כשיצאה לבלות בבארים של מוֹנפארנאס.
 
מלכתחילה היתה אדם חושב ולא נינוח, אך הסביבה הפריזאית תרמה ללא ספק להתפתחות ההוגה והסופרת המוערכת. בתי הקפה של פריז מלאו סטודנטים שקועים בשיחות, ובין שתי המלחמות תססו תזות פילוסופיות בקרב דור צעיר של אינטליגנציה נונקונפורמיסטית. גם הוריה הבורגנים של סימון קראו ושוחחו על הספרים שקראו, אך הם היו שמרנים, ואת רוחב האופקים היה על סימון לחצוב בעצמה מעֵבר לגבולות הנוקשים של אווירת הבית. היא ראתה בעצמה נערה יוצאת דופן, בלתי שייכת, והתחושה הזאת הבשילה בה מחשבות גדלות בצד תחושות של ריקנות. "חברותי... מילאו בקלילות את תפקידן החברתי; הן נכחו ב'ימי האירוח' של אמותיהן, הגישו תה, חייכו, שוחחו בחביבות על דא ועל הא; אני חייכתי חיוכים עקומים, לא ידעתי להקסים, להתבדח או אפילו סתם לפטפט בנימוס."

משלב מוקדם בחייה עיצבה עצמה כתלמידה מקצועית וכסופרת והציבה לעצמה יעדים בראש הפירמידה האינטלקטואלית. בין המסגרת הדכאנית שבבית לשאפתנות האקדמית שלה, פרפרה נשמתה הצעירה בסירוב עקשני לוותר על החופש.

 דה בובואר פורשת סדר יום של נערה צרפתייה מבית טוב, ששואפת מעבר למה שהותווה לה בלימודים ובחיים האישיים. החופש שהיא חווה באושר ומתארת כאילו עדיין שוטטה בגני לוקסמבורג (היא כתבה את הספר אחרי שמלאו לה חמישים), בא תמיד מתוך מאבק. אין תענוג בחייה המתבגרים שהוא מובן מאליו, והיא מתגעגעת לשחרור שמילא אותה כילדה בשדות שמסביב לאחוזת סבה. לאורך כל התפתחותה היתה לה חברה אינטימית: אחותה פּוּפּט. האהבה לאחות הזאת היא בבחינת אור רגשי גדול שנוגה על סיפור החיים הזה.

חוט טרגי משוך על הנעורים האלה, שנחלצו בשן ועין מתוך דוֹגמות דורסניות. עצב על שנות נעורים מכופתרות מדי, קשרים שלא הגיעו למיצוי, ואהובים שמתו כבולים למציאות מדכאת של משפחה שתלטנית. ז'אק, בן הדוד שעתיד היה להתפתח לגבר מרתק ומצליח, הדרדר מפני שלא הרשה לליבו לפרוץ אל מחוץ לתוואי הבורגני ולהתבגר בכבוד. וזאזא, החברה הטובה ודמות מרכזית בספר, נקרעה בין תשוקותיה לאמונתה ונאמנותה לאם רודנית. סימון הפסידה בקרב על החופש של זאזא, אבל מות הצעירה הדגיש את ניצחונה שלה. "יחד נאבקנו בגורל המבאיש שארב לנו, ושנים רבות חשבתי שבמותה שילמתי על חירותי."

כך מסתיים הספר הטעון מודעות עצמית עד כדי חיטוט מלאֶה. דה בובואר אינה חוסכת מדמותה הצעירה ביקורת על התנהגות, על חשיבה, על ציפיות כוזבות. מעניין להיווכח בנחישות המוקדמת

שלה להיות למה שהיתה: סופרת. בבגרותה מימשה הרבה יותר מזה, כשהפכה להוגה ואישיות בולטת שאין להתעלם ממנה. במשפט אחד או שניים היא מגלה כאן אפילו הומור עצמי. הנה היא יושבת לשוחח עם ידיד קרוב ומוערך מחבורת סארטר, וממרחק השנים היא אומרת על מפגשיה עם ידיד זה, אֶרְבּוֹ: "דיברנו על המון דברים, אך בייחוד על נושא מסוים שעניין אותי יותר מכל: אני."

ניחוח פריזאי עז עולה מן הספר. שמות רחובות, בתי קפה ובארים, הסורבון וגני העיר, חוברים לתיאורי טבע בכפר וחילופי עונות ודמויות רעננות של פילוסופים שעדיין חיים בפריז. גם אם נלווית לקריאה יגיעה מסוימת בשל נטייתה של הסופרת לנתח עד דק את רגשות הנערה שהיתה, הקורא נבלע באווירה הצרפתית המשכילה ומוצא עצמו מודה לדה בובואר על גילוי הלב הנחוץ לחשיפה אישית כה מעמיקה. 

סימון דה בובואר, זיכרונותיה של נערה מחונכת, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, אחרית דבר: עדין דורפמן, כתר, 384 עמ'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...