על מצבו של האדם: על מישל וולבק
סקס, שופינג, קפיטליזם, רייטינג, איסלאם קיצוני. קריאה בספריו של מישל וולבק, הסופר הצרפתי שמבקר בימים אלה בישראל לרגל השקת "המפה והטריטוריה", היא מסע אל לב לבה של ההתאבדות המערבית
וולבק, שמבקר בימים אלה בישראל במסגרת אירועי השקת ספרו האחרון "המפה והטריטוריה", התחיל את דרכו הספרותית בסערה שחולל ספרו הראשון ("הרחבת תחום המאבק", 1994) ומאז ממשיך לחולל מהומות. הוא אינו פוחד לגעת בחוליים הגדולים של תקופתנו, ועושה זאת בהומור ציני משולב בלבביות ואנושיות שיוצרים מרקחת מרתקת. שכן אם היה כותב בציניות בלבד, היה נותר קר וטכני כמו תקופתנו. אבל גיבוריו המיואשים נוגעים ללב ומעוררים הזדהות.
ב"המפה והטריטוריה" (מצרפתית: רמה איילון, בבל), שזכה בפרס "גונקור" לשנת 2010, חוקר מישל וולבק לראשונה את האזורים שמעבר למאבק המר, לכלכלה הנואשת ולפוליטיקה החד-סטרית של מלחמות המינים שאפיינו את ספריו הקודמים. "המפה והטריטוריה" הוא סיפור רחב יריעה ורב רבדים והשתקפויות, מהורהר ואירוני, הממפה שורה ארוכה של דברים שכדאי לחיות בגללם: יחסי אבות ובנים, ידידות, עבודה, מלאכה ויצירה, והתשוקה לתאר בנאמנות את העולם כמו שהוא, גם כשהוא יפה. וולבק מאבחן בספריו שני מנועים עיקריים שנותרו בעידן שאחרי קריסת הנצרות במערב: הדחפים המיניים ותרבות הפנאי.
המין, ישמח לדעת פרויד, עדיין שולט בכיפה. מספיק לזפזפ בעשרות ערוצי הטלוויזיה שאין בהם דבר אחד ראוי לצפייה, כדי לראות שעניין היחסים, המשיכה המינית והבגידות ימשיכו להעסיק את היונק האנושי כל עוד הוא חי כאן. המנוע השני - תרבות הפנאי. לכאורה, בעידן השפע בעולם המערבי, בני האנוש היו אמורים לעבוד פחות )ולהשאיר את העבודה למהגרי העולם השלישי(. אבל אנשים עובדים שעות נוספות כדי לפרנס את אורח החיים הבזבזני, הופכים עבדים לכרטיסי אשראי ולתשלומים. הכול נעשה בשביל שבתות וחגים וחופשות, בהם ניתן לבזבז ככל האפשר, לתת לילדים את "המיטב".
ומה באשר לאמונה? נותרה רק האמונה במדע, שיציל אותנו ממפלצת המוות, החיה היחידה שעוד לא הכנענו. "אפשרות של אי" (2006) של וולבק עוסק בעולם בדיוני בו האנשים חיים לנצח, ומתקיימת מחתרת של אנשים בני תמותה.
וולבק, שגלה ממולדתו לאירלנד, מרבה להצטלם עם כלבו האהוב. הוא חי בבדידות שככל הנראה גדל לתוכה אחרי שהתייתם בגיל צעיר. הוא מרבה לתקוף בספריו ובראיונות לתקשורת את כל מה שנראה לו מסוכן ולא אנושי, למשל, האיסלאם הקיצוני שזוכה אצלו לביקורת קשה. מעטים הסופרים שהיו מעזים לכתוב כך בעידן שאחרי "פסוקי השטן" של סלמאן רושדי.
וולבק אף נתבע על ידי ארגונים איסלמיים בעקבות ספרו "פלטפורמה" וזוכה. הוא מתעב הוגים פוסטמודרניסטים כמישל פוקו, ז'יל דלז ואחרים, כיוון שהם התנתקו מבני האנוש ובעצם חיו במין מגדל שן אקדמי של תאוריה בלבד. הוא מבקר קשות את ההתמכרות למין במאה ה-20, שרק נראית כביכול כשחרור, אך בפועל יוצרת שעבוד קפיטליסטי קיצוני יותר אפילו מן ההתמכרות לכסף. הוא אולי שונא את אמריקה וערכיה, אך מרגיש בהרבה מובנים, בדומה לסארטר, קרוב לספרות האמריקאית יותר מאשר לספ- רות הצרפתית. בקיצור - וולבק מורה לנו באצבע מאשימה שאנחנו מתמכרים לחומר באופן טוטאלי כמסוממים, ובעיקר לאידאל היופי.
מאז שהופיע על במת הספרות הוא קוטף פרס אחר פרס. ולמרות השערורייה סביב הרומן הנודע שלו "החלקיקים האלמנטריים" - אחרי שנמנעה הגשת מועמדותו לפרס "גונקור" - נקמתו של הילד הרע בהחלט באה, והוא זכה בפרס (העיטור הגבוה ביותר בספרות הצרפתית הניתן למחבר ספר פרוזה) בשנת 2010.
אצל וולבק הניכור והריחוק הופכים לספרות המורה על עולם עצוב למדי של חיפוש ריגושים עקר. ההיבט האנתרופולוגי בא לידי ביטוי בחלוקה לקבוצות: ברור שאין לעבור את הגבול, כל אחד בקבוצתו, בעולם המעריץ נעורים ויופי, ובז לכיעור ולזקנה.
וולבק מרבה להרהר בעתיד, מתוך רצון אחראי להיטיב עם האנושות ולגרום לאדם להיות מאושר עד כמה שאפשר. מעסיק אותו רעיון השיבוט העצמי, או חד מיניות, מעין עולם בלי מוות, ובלי תלות בצורכי מין. בינתיים, בהווה, הוא מתאר באופן מעורר השתאות את החיים הבורגניים
"הסופר המצליח נהנה מאי אלו מותרות, שהחברה שומרת לנעלים או לעשירים בבניה; אבל בשביל גבר, נוכחותה המענגת ביותר של התהילה משתקפת במה שמכונה גרופיס. מדובר בנערות חושניות ויפות, שרוצות להעניק לך את גופן מתוך רגשי אהבה, אך ורק משום שכתבת כמה דפים שנגעו ללבן. נראה שהיום נפשי נקעה מגרופיס, ומהתהילה; זה עצוב, אבל אפשרי. גם במקרה הזה, אני חושב שאמשיך לכתוב. האם ניתן להסיק מכך שהכתיבה נעשתה לי הכרחית? קשה לי לבטא את המחשבה הזאת: אני מוצא אותה זולה, נדושה, וולגרית; אלא שזו המציאות ואף יותר מכך. ודאי היו בחיי רגעים, אני אומר בלבי, שבהם החיים הספיקו לי; החיים, מלאים ושלמים. החיים, בדרך כלל, אמורים להספיק לבני האדם. מהמקום שבו אני נמצא, באירלנד, יש לי תצפית אל הים. זהו עולם בתנועה, לא לגמרי ודאי, ועם זאת חומרי. אני שונא את הכפר, את נוכחותו המוחצת; הוא מפחיד אותי. לראשונה בחיי אני גר במקום שבו אני יכול, דרך החלון, לצפות בים; ואני שואל את עצמי איך חייתי עד היום".
זוהי מעין הצהרת אהבה עצובה לים, לטבע, תוך ויתור על העולם האנושי. וולבק הוא ללא ספק אחד הסופרים הגדולים בימינו, שמרבים להאשימו בשטחיות, אבל הוא רק מייצג נאמן ומורכב יחסית של תקופתו, של עידן השטחיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם