קו המשווה: שערוריית ספיר
כמו הזוכה הקודם בפרס ספיר, גם הזוכה השנה מוציא שם רע להיסטוריה של הקמת המדינה
מי שרוצה, שיאמין. יורם קניוק צילום: ביגל
ההבדל בין שני הספרים הוא ש"אחוזת דג'אני" הוא רומן , גם אם רומן היסטורי כביכול (שמחברו נאלץ להודות בפני בית המשפט שהכל פרי דמיונו הקודח) , בעוד ספרו של קניוק עמוס נאצות כלפי ישראל המתחזים כזיכרונות ישירים או עקיפים כגון אותו פלמ"חניק המספר איך רצח ילד ערבי בכפר ערבי כבוש. מי שרוצה, שיאמין.
למי שלא מכיר את הספר, הנה לדוגמא עוד שני זכרונות אישיים כביכול של קניוק מתוך ספרו. תענו לעצמכם אם אתם מאמינים, ותזכרו שקניוק עצמו מעיד על עצמו במקום מסויים כי הוא יכול "לזכור או להמציא זיכרון". באחד "הזכרונות" האלה מסופר איך הוא עצמו, קניוק, גונן בגופו הפרטי (וואהו , איזה גיבור) על ערבי שההמון היהודי עשה בו לינץ'. ממש בלה פרויינד, אם להיזכר בגיבורה הירושלמית החרדית ההיא שאכן שכבה על מחבל ערבי כדי לגונן עליו. קניוק, מסתבר, עשה את זה הרבה קודם, עוד לפני שבלה פרויינד נולדה, ואנחנו לא ידענו, גם אם לא הצליח כמוה, כי הערבי של קניוק אכן נרצח בידי ההמון הישראלי המתעלל ושום דבר לא עזר: "ניסיתי לשכב עליו כדי לגונן עליו... הם המשיכו להתעלל וצחקו ממני שאני מלקק לערבוש את התחת , אבל לא ויתרתי. הערבי חירחר ולראשונה בחיי ראיתי איך מישהו מת").
ומה דעתכם למשל על הסיפור הבא שבו מתאר קניוק טיפוס אחד בימי מלחמת השיחרור, שנהג להחזיק באופן קבוע אוזן כרותה של ערבי בתוך קופסת הסיגריות שלו, ולהציג אותה לבריות תוך כדי לעיסתה! כלומר, אנחנו גם אוכלי אדם ממש. עובדה. קניוק מעיד מתוך זכרונו הפרטי. הנה קטע הזוועה בכל תפארתו הקומית (ותזכרו שזה, ולא שום דבר אחר, זכה השנה בפרס ספיר): "מדי פעם היו מושיבים אותי בחדר האוכל מול איזה ג'אחש שהחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות 'לטיף'. היא כמובן נפתחה מלמעלה. בתוכה הוא החזיק אוזן של ערבי. בכל פעם שנשאל, הוא אמר שקטף אותה במקום אחר. כאשר היה מוציא את האוזן בחדר האוכל כדי ללעוס אותה כמו שלועסים מסטיק היו בחורות שברחו". מי שמאמין, שיקום.
מעשיית הזוועה המטורפת הזאת ודומותיה מספיקות, מסתבר, כדי לתת לקניוק את פרס ספיר, אבל לא לתת אותו, למשל, לסייד קשוע , הראוי לכך הרבה יותר ממנו. כי את הערבים אנחנו הרי דופקים תמיד, גם כשאנחנו כביכול למענם.
צחוק, צחוק, אבל מדובר בהשחרה אנטי-ישראלית חמורה ביותר, שתשרת את התעמולה הפלסטינונאצית. הנה, גם היהודים במלחמת השיחרור שלהם, נהגו כנאצים. עובדה, קניוק מעיד על כך יד ראשונה. והרי אחד מפרסי הלוואי של פרס ספיר הוא תרגום הספר לערבית. אז יופי. לא רק שנותנים לקניוק פרס על הגוזמאות המפוברקות שלו. עכשיו מאפשרים גם לאוייבינו הגרועים ביותר לעשות בהן שימוש זמין באמצעות תרגומן לערבית. בין השאר בווודאי כהצדקה לשחיטת ישראלים כזו או אחרת בעתיד. וואלה, יופי.
השורות הכי יפות בעברית
בַּמַּרְאָה מוּלִי - פֶּה רָחָב וָמַר,/ עַל הַמֵּצַח קֶמֶט דַּק נִמְתַח./ רַק עַתָּה אָבִין מַדּוּעַ הוּא אָמַר:/ 'לִי לֹא טוֹב אִתָּךְ'.
לאה גולדברג, באכזריות העצמית האופיינית שלה, מבינה (בשיר "האחרת") מדוע נטש אותה אהובה
לטובת מישהי חתיכה יותר ושמחה יותר ממנה:"ראיתיה מרחפת במחול:/ צעירה, גמישה ומנצחת/ במבט עיניה הכחול/ צחקה שממה זורחת". מתוך "טבעות עשן" (ספרה הראשון בהוצאת "יחדיו", 1935. כלול בתוך כל שיריה בהוצאת ספריית פועלים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם