התבגרות קתולית: על "כל הדרכים מובילות הביתה"
הספר "כל הדרכים מובילות הביתה" מציג את הכבוד והאהבה השוררים גם במשפחה דתית שילדיה התפקרו
בשם האב. "כל הדרכים מובילות הביתה" עטיפת הספר
בספרו הראשון, "מארלי ואני", סיפר גרוגן על כלבו ושבה את לב הקוראים. הוא הוכיח אז שכתיבתו האישית מתאימה לסוגים מגוונים של קוראים. גם הנושא שלו חצה גבולות מוצא ומדינה, מין ורמת השכלה: סיפור אהבה לכלב. מי לא יקרא? הסרט שבא אחר כך היה הרבה יותר אמריקאי מהספר, ולכן משמים וסוכרתי.
בספרו השני מתמודד גרוגן פעם נוספת עם נושא משפחתי ופרטי, אך בעצם כללי ועקרוני. הפעם מדובר בעניין תובעני וכבד הרבה יותר מחיית מחמד. גרוגן כותב על קתוליות. על התבגרות בבית דתי אדוק ביותר. על צמיחה בחסות זוג הורים שהדתיות שלהם, כולל כל הטקסים, היא הממשות הגדולה ביותר בחייהם. בחזית חינוכית מאוחדת הם מגדלים את ארבעת ילדיהם (ג'ון הוא השלישי מביניהם) בחסות כללים שאין בהם כל גמישות.
אך גרוגן הילד, שהמרה את פיהם, לא חדל לכבד את הוריו ולסמוך על הגנתם. וזה המסר העיקרי העולה מן האוטוביוגרפיה החביבה הזאת: הורים מאמינים ואדוקים באופן טוטאלי אינם בהכרח הורים רודנים מדכאים. ארבעת ילדי גרוגן נטשו את הדת בשלב מוקדם ביותר בחייהם. רובם הסתירו זאת מן ההורים, הבריזו ממיסות, גיבבו שקרים גדולים וקטנים, אבל לא כעסו על ההורים, לא פגעו בהם במכוון. לא בעטו כדי להכאיב.
לאורך כל שנות המרד השקט של ג'ון, שהיה פרחח וחבר בחבורה של בני תשחורת מעשנים ושתיינים, השתדל הנער לא להכאיב להוריו עם האמת שלו. רק בשנות השלושים לחייו העז לומר להם שהוא לא הולך לכנסייה, שהוא ישן עם החברה שלו, שהוא לא מתכוון לקחת את הילדים שלו לטקסי וידוי וקבלת לחם הקודש. בשלב הזה, כך חש, הם יכלו כבר לעכל את המידע, למרות הכאב שהסב להם. והוא עצמו היה כבר מסוגל לחיות את חייו ללא אשמה.
הספר מבסס היטב את הכבוד, האהבה והנאמנות השוררים גם במשפחה שאינה מאוחדת מבחינה דתית. תעיד על כך העובדה שבבית הקתולי הזה צמח גבר עצמאי שעיצב לעצמו עולם חילוני משלו, נורמלי וחסר עכבות, עד כדי כך שהוא מתפוצץ מצחוק בחברת אחיו הגדול, תוך כדי תפילה אחרונה מעל מיטת אביהם הגוסס.
אין ספק שהקתוליות, כפי שהיא מתבררת מן האוטוביוגרפיה הקלילה הזאת, אינה שונה מן היהדות האדוקה, ככל שמדובר בקשיחות מסגרת הבית הדתי. אך לפי הספר הזה, נדמה שההתפקרות של ילד קתולי מתרחשת בקלות יחסית, לעומת תהליך מקביל במשפחה יהודית.
שני עניינים הקשו על הקריאה בספר החמוד הזה. חלקו האחרון, המתמשך יתר על המידה, שבו מתוארת גסיסתו של האב לפרטי פרטיה. מיותרת ההתפעלות של גרוגן מעצמו כצופה בתהליך מותו של אביו. העניין השני נוגע לתרגום ולעריכת התרגום. הכשלים מתרבים במיוחד בפרקים האחרונים, עד שהם חורגים ממכסת הטעויות הנופלות בכל ספר שהוא. כשאביו של ג'ון אומר: "אתה צריך להיות בבית עם ג'ני והילדים," משיב לו הבן: "אני מנגן לפי שמיעה." למעשה השיב ג'ון: "I'll play it by ear". כלומר, "אחליט לפי ההרגשה (או: לפי הנסיבות)." מקור המשפט באמת בתחום המוזיקה, אבל בשפת היום-יום משמעותו מושאלת לצרכים אחרים.
ג'ון גרוגן, "כל הדרכים מובילות הביתה", מאנגלית: חדווה קלינהנדלר, מטר, 294 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם