לכבוד החג: על "האי ברחוב הציפורים" וספרי מופת נוספים
לא רק ילדים ונוער יהנו מ"האי ברחוב הציפורים", "נשים קטנות" ו"האבנים של אסטון", שלושה ספרים שלא לא נס ליחם. וכן, הם נועדו גם למבוגרים
"האי ברחוב הציפורים" עטיפת הספר
יש בסיפור של אלכס, ילד הגטו השורד לבדו בבית הרוס, אמת אנושית וספרותית כה מגובשת ומוצקה, שמייתרת את כל ההקדמות. פיסת הרצפה הגבוהה, שעליה התקיים אלכס במשך קרוב לחצי שנה בחברת עכבר לבן וציפורים, היא מציאות והיא סמל. אלכס של אורלב מתעלה לרמה רוחנית של קיום. הוא מגלה תושייה מעשית של שורד מלידה, ובמובן זה הוא ארצי לחלוטין, אך הוא מייסד לו חיים מקוריים מעל ההריסות. הוא מסגל לעצמו קיום נפשי רחב ובעל מעוף. הוא מתבונן ברחוב הפולני שמעבר לחומה, הוא מתאהב בילדה, הוא מציל לוחמי מחתרת, והוא זוכה בגמול המגיע לו: אביו שב אליו. הספר חף מכל רגשנות עודפת ואינו עושה כל ניסיון להמתיק התנסות שאין בה שמחה מלבד בעצם ההישארות בחיים.
בשלב מסוים בחיי הפסקתי לספור כמה פעמים קראתי את "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט. דודה מרים העניקה לי את הספר (בהוצאת צ'צ'יק, מאנגלית: שלמה ערב) ליומולדת חמש עשרה. אמריקה הכפרית והמשפחתית ריתקה אותי אז, ועד היום לא פיתחתי כלפיה כל ביקורתיות. משפחת מארש היתה ונשארה גודל קבוע של נאמנות הדדית. ג'ו הפייבורטיית השאילה את אחיותיה לצברית הנאיבית שהייתי, הראתה לי איך צומחים בסביבה תומכת, ואיך נערה יודעת להיות נועזת, שובבה, שוברת מוסכמות ואימפולסיבית גם במסגרת כבלי חינוך דתי ומנומס. התרגום החדש לא הפחית מן החוויה הראשונית. אם זה מה שיקרב לג'ו אחיות ישראליות ממודל מילניום 2, אני בעד. אם בעבר נפתח הספר במשפט: "'חג-מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו', רטנה ג'ו בשכבה על השטיח", היום הוא נפתח כך: "'חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות', רטנה ג'ו ששכבה על השטיח". חסרים לי רק הציורים המקוריים של אלברט דה מי ז'וסא, אבל זה עניין אישי.
לצערי עלי להשיב את הספר המצוין "האבנים של אסטון" מאת לוטה גפנבלד לידי חברתי הילה, כי הוא שייך לה. זהו ספר לפעוטות, שיענג את כל הדורות שקדמו להם. אסטון הוא כלב (ובעצם כל יצור קטן בתחילת התגבשותו) שאוסף אבנים ומטפל בהן כאילו היו ילדי תפנוקים שלו. כשהאבנים מתרבות בבית, הוריו חושבים על גמילה בדרכי עורמה חינוכית. אסטון מכין להם הפתעה שיכולים להגות רק התמימים והיצירתיים. תנופה של מקוריות שופעת חום אנושי ניכרת ברעיון ובציורים.
אורי אורלב, "האי ברחוב הציפורים", כתר, 156 עמ';
לואיזה מיי אלקוט, "נשים קטנות", מאנגלית: שרון פרמינגר, אחרית דבר: רינת פרימו, ידיעות ספרים, 636 עמ';
לוטה גפנבלד (ציירה וכתבה), "האבנים של אסטון", משוודית: מיה קרילה, ידיעות ספרים ובבל (ילדים)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם