ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: מישל מה בל

מישל וולבק הוא סופר מקורי להפליא אבל מופרע באמת, ברמה שמחייבת דחייה

מילא שמישל וולבק, הסופר הצרפתי הכי נחשב והכי מושמץ בימינו,  רוצח את עצמו בספרו החדש ("המפה והטריטוריה", בתרגומה המצויין של רמה איילון, בבל), ומבתר את גופתו לרצועות בשר המונחות בחדר - זו עוד יכולה להיחשב כבדיחת זוועה משעשעת -  אבל לתקוף באלימות נוראית על לא דבר בחורה נחמדה, כפי שעושה גיבורו הראשי (שתואר על ידי המבקרים כאלטר-אגו של וולבק), ואחר-כך לאכול בתיאבון מיוחד ארוחה תענוגית לכאורה? מה בדיוק רצה וולבק להגיד לנו באמצעות האלימות הזוועתית והאדישה הזאת? ומה פשר ההערצה המקיפה שזוכה לה וולבק, שאין ספק בכישרונו הגדול ובמקוריותו, אבל יש ספק גדול ביחס למוסריות הכי בסיסית שלו?

וזה לא שאני לא מבין את חינו המיוחד והמופרע של וולבק הפורנוגראפי והאנטי-איסלאמי. הוא מקסים עוד לפני שפותחים את הספרים שלו.  די לקרוא את התבטאויותיו במסיבת העיתונאים שערך בשגרירות צרפת.

בניגוד לכל הפלצנים, הוא פרו-ישראלי ואנטי- פלסטינאי, וזה כבר טוב, כמובן. ויש לו גם מה להגיד על  "האספסוף השמאלני ששלט באופן בלעדי בדיון האינטלקטואלי במשך כל המאה העשרים" (הו, אילו הכיר את האספסוף השמאלני שלנו), וזהו כמובן רק חלק זעיר מהשקפותיו העצמאיות עד לפלא של האיש שמחזיר למושג  החירות הצרפתית והמחשבה הצרפתית והספרות הצרפתית את כבודן האבוד. עוד לא היה לנו דבר כזה מאז סלין וז'אן ז'נה ואולי גם סארטר. ובכל זאת, וולבק טועה בכמה מהבנות היסוד שלו, וקודם כל בעצם יחסו הייאושי והזועם אם גם ההומוריסטי לעולם, המתומצת היטב במוטו (מאת שארל ד'אורחליאן) שנתן לספרו החדש:"העולם קץ בי ואני בו". כמה משחרר, אבל כמה דיכאוני. ודיכאון הוא לא אסטרטגיה מומלצת לחיים.

התכונה הבולטת ביותר של וולבק, פרט לאינטילגנציית הכתיבה המעולה שלו, היא חוסר העכבות המוחלט של מי שתיאר את  אמא שלו כאשה רעה ואגואיסטית, רודפת מין, שנטשה את התינוק שלה, מתגולל בצואתו בעליית גג, כדי שתוכל לצאת לזיוניה, ואת אבא שלו כ"אידיוט מנוול". אחרי שמתארים ככה את ההורים (אמא שלו אגב ענתה לו בספר מפורסם שבו תיארה אותו כ"רע, ממזר, קטן וטיפש", ואני חייב להסכים גם איתה במידה מסויימת), ברור שאין כבר שום מעצור בשום עניין. וזה עיקר כוחו של וולבק, שגם כשהוא מתאר את עצמו כשקרן שמשקר כל הזמן ("אני חושב שבשנייה שאני מתחיל לדבר על עצמי אני מיד משקר. אני לא חושב שאפשר לצפות ממישהו שכותב ספרים לאיזו כנות ישירה")  אומר את האמת הרעה שלו יותר מכולם, כי הוא לא פוחד מאף אחד ומשום דבר. עמוס עוז וא.ב.יהושע שלנו ניראים ליד מישל וולבק  כחתולים שבעים, מלוקקים ובורגניים עד בוז.

סביב ציר העלילה המרכזי ברומן (האמן ז'ד מרטן נוסע לאירלנד כדי לשכנע את הסופר המפורסם מישל וולבק לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, שהופכת אותו למיליונר) ניתלים אינספור תובנותיו ואבחנותיו האלימות, החדשניות, הפרועות, המבדרות, הנוראות לפעמים, של וולבק, החל מזקנות בבית אבות  ש"ניראו מתיחדות עם עצמן מעל סלט הפירות שלהן – אולי כמחווה לבעליהן המנוחים" (מעניין מה המקור הצרפתי למילה "מתייחדות" כאן) ועד לאותה אלימות חסרת פשר כלפי פקידת קבלה נאה, שדיברה קצת במתיחות אל גיבור הספר: "הוא נסוג לאחור כדי לצבור תנופה ובעט בה בכל כוחותיו באיזור מקלעת השמש. הפעם היא קרסה". נדמה שוולבק באמצעות הגיבור שלו מכלה בבחורה הזאת את זעמו על אמא שלו, כי אחרת , למה? אחר-כך הוא בורח לבית המלון שלו, ומגלה שהתקיפה הנוראית  הזו דווקא עוררה בו תיאבון:"זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהשתמש באלימות פיזית נגד מישהו וזה עשה אותו רעב. בתיאבון גדול הוא סעד את ליבו בגבינת רקלט עם בשר מיובש וז'אמבון הרים, וליווה אותם ביין אדום משובח מוואלה". שיהיה לכם בתיאבון.

אִם צַו הַגּוֹרָל/לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ - / אָבוֹאָה ,כִּנֶּרֶת,/ לָנוּחַ בְּבַיִת קִבְרוֹתַיִךְ!

120 שנה להולדתה של רחל המופלאה, שאיתה התחילה השירה הישראלית להיכתב בלשון הדיבור המלרעית,

ו-80 שנה למותה (ב-17 באפריל 1931), והיום כבר ברור שעם כל פשטותה, אין עמוקה ממנה, כי אין עמוקה מנפש האדם,  וגם אם כתבה "רק על עצמי לספר ידעתי" הנציחה את  הטוהר הגדול של החלוציות הארץ-ישראלית ההיא.

למדור "ביג בן" לחצו כאן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה