ראשי » רייטינג » ספרות

חוכמה שבירה: על "פראני וזואי"

ב"פראני וזואי" ג'. ד. סלינג'ר היטיב במיוחד לפרוש את מפת ההתבגרות הסבוכה, שהנבונים עדיין נחלצים ממנה בשן ועין. דת, אמונה ותורות המזרח נבחנות על רקע הגיל המעיק הזה. בחזרה לבית משפחת גלאס המיוסרת

הספר "פראני וזואי" יצא לאור לראשונה לפני חמישים שנה, והוא עדיין רוטט חיים, קסם אנושי וחוכמה ספרותית ממש כביומו הניו-יורקי הראשון. שתי הנובלות שלפנינו התפרסמו תחילה ב"ניו יורקר", בעידן שבו מיטב הספרות התפרסם בשבועונים.

ועל כן, שוב נשוב אל חיק המשפחה המיוסרת, ששבעת ילדיה ידענים ורגישים, וחוטים דקיקים של דאגה מחברים ביניהם ממרחקים וגם מעבר לסף המוות. כולם הופיעו בילדותם בתוכנית טריוויה רדיופונית, וכולם יצאו מנצחים בידע אבל לא מי יודע מה בחיים. הבכור התאבד בטביעה, השני היה למשורר מתבודד בצפון אמריקה, אחת דווקא התחתנה וילדה שלושה ילדים, אלא שהיא מטיילת באירופה, והמרחק כאן קובע. המרחק הגיאוגרפי, שהרחוק ביותר מבין מידותיו הוא המוות, מותיר את האחים חסרי ישע ברצונם לעזור זה לזה. אחד מתאומי המשפחה נהרג ביפן במלחמת העולם השנייה, השני היה לכומר והוא נמצא כרגע בדרום אמריקה. בבית נותר רק זואי, שחקן בעל הומור עגמומי, שמתאמץ להוציא את פראני אחותו הצעירה, עכשיו גם היא בבית, מבוץ הדיכאון.

וכל זה מסופר כמעט רק באמצעות דיאלוגים מדהימים, ובעיקר מונולוגים מפיו של זואי. משפטיו שופעי תובנות ויופי פואטי ואהבה חמה וכאב חשוך מרפא, כשהוא נותר לעמוד יחיד בחזית החיים המרה נוכח פני הקורא ואמו, שאינה מכירה בזכות לפרטיות ילדיה, ובו-בזמן מתאבלת בדממה על שני בנים מהסֶריה המוצלחת שלה, ומעשנת, מעשנת. פעולת העישון היא ציר של אקטיביות בשתי הנובלות. "הסיגרים הם שקי חול לייצוב," אומר זואי לפראני.

סלינג'ר היטיב במיוחד לפרוש את מפת ההתבגרות הסבוכה, שהנבונים עדיין נחלצים ממנה בשן ועין. הוא בחן את הדת, האמונה ותורות המזרח על רקע הגיל המעיק שבו הפוטנציאלים הגועשים מתנגשים בחרדת הכישלון.

התרגום החדש, הנהדר, של ניר רצ'קובסקי (ב-88' יצא לאור תרגום ראשון של נירה צפריר בכנרת) שב וממקם את הקורא של סלינג'ר סמוך לעורם של גיבוריו. אפשר לשמוע את נשימתם ולחוש בזיעתם בקרבה כזאת. בתחילה דבוק הקורא לפראני, גם היא שחקנית, שיורדת מהפסים במסעדה, ואחר כך הוא מוצא עצמו סמוך מאוד לזואי ולפראני ולאמא שלהם, בדירה ניו-יורקית דחוסה בחפצים שכולם פצצות מצרר של זכרונות.

הקורא נדבק לווילון האמבטיה המפריד-לא-מפריד בין זואי לאֵם האולטימטיבית, שאומרת לשטיחון האמבטיה: "אי אפשר לחיות בעולם עם אהבות ושנאות חזקות כאלה." אבל בני גלאס, ככה הם חיים. הכול קיצוני אצלם ועצביהם חשופים. סלינג'ר שורף את גיבוריו באש הפנימית שלהם למען הקורא, והקורא אסיר תודה. פרדוקס? זה סלינג'ר. הוא ידע לשזור את החיים והאמנות בחוכמה שחשפה את סדקיה הרגשיים.

וכך מגדיר המחבר את דיוקנו של הקורא המצוי שלו: "אתה חובב ציפורים מושבע." ("סימור: הקדמה", מתוך "הגביהו את קורת הגג, נגרים" מאנגלית: קובי מידן, מחברות לספרות, 91'). סלינג'ר ידע מה ערכם של הטקסטים שלו. באותה הקדמה מרתקת הוסיף הסבר על הציפורים, שהיה ציטוט מג'ון ביוקן, סופר סקוטי: "מכל הברואים הן נראות הקרובות ביותר לנשמות טהורות (...)".

הסופר שכתב  מעט מדי, החמיא בכך לקוראיו הרבה מעבר למקובל, מפני שגיבוריו, ובתוכם בני משפחת גלאס (זכוכית), הינם נשמות טהורות, וחזקה על מי שמתקרב אליהם שגם בו יש משהו מן הציפוריוּת. סימור היה הטהור מכולם. שבירותו הוליכה אותו לעומק הים, ודווקא בעת חופשה קיצית בחברת אשתו הצעירה, שלא היתה ציפור ולא היתה שבירה. ממש כמו לֵיין, החבר של פראני שאינו מבין למה היא לא אוכלת את הכריך שלה. איש מלבד ילדי משפחת הזכוכית אינו יכול להבין למה פראני, הסטודנטית למשחק, מפסיקה לאכול. זואי, חוד המוּדעוּת המשפחתית, יודע שמדובר באמנות, בנאמנות לעצמך, באמונה במקוריות שלך, ובפחד שמא לא תעמוד בציפיות. במאמץ אחרון לשלוף את פראני מהטראנס האובדני הוא אומר לה: "אמן צריך לכוון אך ורק לאיזשהו סוג של שלמות, ובתנאים שלו, לא בתנאים של אף אחד אחר."

ג'. ד. סלינג'ר, "פראני וזואי", מאנגלית: ניר רצ'קובסקי, כתר, 167 עמ'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...