ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: בואו תקראו שיר מדהים של זלדה

איך חשדו בזלדה בגניבה בחנות המכולת העכורה ואיך נגלה אליה אלוהים ממש בתוך החנות. מנחם בן מסביר מה קורה באחד השירים המופלאים בעברית

זלדה/ שבת וחול

להדליק נרות בכל העולמות -
זוהי שבת.
להדליק נרות שבת
זוהי קפיצת נפש הרת נצורות
לים נהדר, שיש בה מסתורין
של אש-השקיעה.
בהדליקי הנרות ייהפך
חדרי לנהר די-נור,
באשדות ברקת שוקע ליבי.
 
אבל ביום ראשון של חול
נפשי מושלכת
מלב האוקיינוס לחוף-יבשה
ארוך וצר ושומם.
בבואי לחנות ירגיש מייד החנווני
שבאתי מכוכב אחר, ובתימהון
יסקור מראי, לוֹ זָר, פלטת התהום –
ובאישוניו הקרים, כמו בראי שחור,
אראה צעיפי המקומט, חיוכי הנבוך.
ובחנות עומדת עוד אשה, גברת עגולה
בוררת לאיטה פירות זהב,
יצור עולם רחוק.
אקיץ מהזיה
בְּחוּל שינוי בצליל האוויר, בקצב
הקולות, כי הגוצה גילתה
שכספה אבד לה... וי לי!
החנווני האפל שופך דומן של חשד
על מראי המרושל, העזוב. ממבטו
נובל כפרח עתידי, עברי קמל.
חלומותי מתים.
אוי לי כי לבדי אני בעבי יער,
בחושך, אריה שואג עונה לבכיי, ועצים אילמים
מסביב שתו עלי...
הדלת פתוחה , אך לצאת לא אוכל
ממלכודת החנות.
עתה אראה בבהירות אכזרית
מה מעט יודע אדם על חברו –
אפילו בני ביתך, אפילו יקיריך, עלולים
ברגע של ליקוי-מאורות
לראות בך כל מום רע.
אני טובעת באופל...

ולפתע, בלב-ליבו של עיוורון,
שמעתי קול:
לא תמות האמת עם החנווני,
לא תמות האמת עם הגברת הגוצה,
לא תמות האמת במותֵך.
נשמתי הקיצה, וברעד
היא חשה שמלך-הכבוד נמצא עימה
בחנות העכורה.

תמיד אמרתי:
קול אדונָי על מים רבים,
קול אדונָי ברון כוכבי בוקר,
קול אדוני בסופה.
והנה
בלב המהומה אספני ריבון הרוחות,
על גלי השנאה כעל אבן מפולמת
יצאתי לפניו במחול,
קולי נשאתי בשירה
לאמת

ששמש וירח וכוכבים הדום לה.
כמעט שנשקתי לחנווני –
כי מאחורי גבו הדואג  נִגלה
לי נופו של החופש הזורח,
החופש של ארצות השבת
הדולק בשיריהם של בני היכלא.

לא סר חיני בעיני הפרפר
אשר בגן-העדן ובעיני הרוחות
ההומות על הים.
לא שחותי מפני המבט הרואה
בלחיי את קמטי התבוסות
ואיש אינו רואה את נפשי המשוטטת
במלוא היקום ואינו יודע
שנשמתי היא קרן של שמש,
לא תיתפס בכף.


(מתוך "פנאי", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

ברגע מסויים מתרחשת בשיר של זלדה (1914-1984), אחת המשוררות הגדולות בעברית, דרמה קטנה. אנושית , אבל גם אלוהית. המשוררת  (ואל תגידו לי שצריך להגיד "הדוברת", כלשון האקדמיה הנוראה) נחשדת בגניבה. כן, כן, זלדה ,תארו לכם. מישהו במכולת כלשהי חשד שהיא גנבה משהו מלקוחה אחרת. אבל אז נפרשת עליה,מתוכה, החסות האלוהית , והמשוררת מרחפת על כנפי היופי, עד פרפר גן העדן, גבוה מעל חנות המכולת העכורה שבה חשדו בה, וכל החשד הופך להבל, נמס באוויר.

זה הולך ככה: המשוררת  נכנסת ביום ראשון של ימי החול, אחרי  "כוכב השבת", לחנות מכולת  זרה, ומרגישה כ"מושלכת/ מלב האוקיינוס לחוף יבשה /ארוך וצר ושומם". אתם יודעים, חנויות מכולת זרות בירושלים (או בכל מקום אחר).  והחנווני שוזף את מראיה (הצעיף שלה מקומט מדי , המראה שלה מוזנח כללית) במבט קר, עויין: "בבואי לחנות ירגיש מייד החנווני/שבאתי מכוכב אחר , ובתימהון /יסקור מראי, לוֹ זר, פליטת התהום / ובאישוניו הקרים, כמו בראי שחור,/אראה צעיפי הקמוט,חיוכי הנבוך". ופתאום קורה משהו: אחת הלקוחות, אשה גוצה, מגלה פתאום ש"כספה אבד לה.. וי לי!". והחשד  נופל, כן, על זלדה (או ככה היא מרגישה לפחות בנפש המשוררת הלא-טועה שלה): "החנווני האפל שופך דומן של חשד/ על מראי המרושל, העזוב.  ממבטו/נובל כְּפֶרַח עתידי, עברי קמל. /חלומותי מתים/ אוי לי כי לבדי אני בעבי היער".  הסיטואציה מתחילה להיות מנוסחת במונחים קפקאיים כמעט: "הדלת פתוחה, אך לצאת לא אוכל /ממלכודת החנות./עתה אראה בבהירות אכזרית/ מה מעט יודע אדם על חברו - /אפילו בני ביתך, אפילו יקיריך, עלולים/ברגע של ליקוי מאורות/לראות בך כל מום רע,/ אני טובעת באופל". השיר עוד לא נגמר, בהחלט לא. שיאו יגיע עוד מעט, אבל נזכיר בינתיים , כי זלדה כתבה פעם שיר נפלא אחר ("בחיק העשבים בכה") על מישהו שחשדו בו לשווא: לוי נוייפלד, שנחשד בסידרת רציחות ,עד שהתגלתה גופתו, והתברר  כי התאבד לפני זמן רב, והוא נוקה מכל חשד.  "תלתליו זרמו כנחל חשאי /כמשי,כשלום,/כאשר רחצוהו מטיט ומדם/ ומצלמוות בור".

ואנחנו חוזרים למלכודת החנות, כי ברגע מסויים , בלב ליבו של העיוורון והחשד בחנות העכורה, שומעת זלדה קול אלוהי, לא פחות, והקול הזה אומר לה, כי "לא תמות האמת עם החנווני, לא תמות האמת עם הגברת הגוצה"  ואז מתחילה נשמתה להקיץ מן הדיכוי האנושי:"נשמתי הקיצה, וברעד היא חשה שמלך-הכבוד נמצא עימה/בחנות העכורה". מכאן ואילך הכול הופך לאושר: בתוך נפשה היא יוצאת לפני אלוהים במחול: "בלב המהומה אספני ריבון הרוחות/על גלי השינאה כעל אבן מפולמת/יצאתי לפניו במחול,/קולי נשאתי בשירה/לאמת ששמש וירח וכוכבים הדום לה. כמעט שנשקתי לחנווני - /כי מאחורי גבו הדואג ניגלה/לי נופו של החופש הזורח" וכו' וכו'. שיר נפלא. (אבן מפולמת,אגב, על פי מילון אבן שושן החדש, היא אבן המשוקעת בתהום שממנה יוצאים מים).

איך מצטטת זלדה בשיר אחר: "באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי".

מה רציתי להגיד? שבכל שיריה של זלדה זה העיקר: מתוך גוף העולם עולה אלוהים. כל הזמן. בכל מקום. "הירח מלמד תנ"ך";  "כלנית בוערת כפסוק"; "כל שושנה היא אי/של השלום המובטח,/השלום הנצחי.// בכל שושנה מתגוררת /ציפור ספירית /ששמה 'וכיתתו'". והגוף כואב לנו משום ששכחנו שמוצאו מגן עדן, שכחנו את חד-פעמיותו ואת חד-פעמיותם הניצחית של החיים ("זה הרגע שעובר  כרגע", כתבה יונה וולך , ידידתה הקרובה של זלדה) ושכחנו את אלוהים: "גם בביתי כעס עלי גֵּוִי. כעסתי עליו. אך הוא /ענה לי פתאום: זה מפני ששכחת שמוצאי מגן-/העדן. אני האח הצעיר של השימחה./ אני גופך, פרפר שבא רק פעם מן האַיִן".  איזו הגדרה נפלאה לחיינו בעולם הזה :"פרפר שבא רק פעם מן האין". נשמור עליו. כי עוד מעט אנחנו מתים.

אבל זלדה לא פחדה מהמוות. להיפך. גם הוא ניראה לה כאופציה מאושרת:  ("האם תענוג השקיעה האדומה / הוא מיסוד התמותה שבי?"). כי כל מראות האושר של העולם הזה ("הכרמל הניראה") הם רק משלים לאלוהים שבתוכנו ("הכרמל האי-ניראה") בשורות המפורסמות: "כאשר אמות /לעבור למהות אחרת - /ייפרד הכרמל האי-ניראה/שהוא כולו שלי, /כולו תמצית האושר, /שמחטיו, איצטרובליו, פרחיו וענניו/חקוקים בבשרי - /מן הכרמל הניראה/ עם שדרת האורנים שיורדת לים". את הרוח (הכוללת במיקרה זה גם את "הכרמל האי-ניראה")  הרי אנחנו לוקחים איתנו לעולם הבא,שהוא כידוע עולם האלוהים נטו :"ושב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת).
  
כלומר, אין מדובר כאן במין נירוונה הודית, אלא במשהו שטעמי האושר שלו הם טעמי העולם הזה: טעמי הפירות, מראה הפרחים, ואיזושהי  ידיעת אושר פרטית, חופשית, מול כל ייסורי העולם הזה,  שזלדה קנתה לה מילדותה "פרחתי בבית אבן, בלי עוֹל, בלי תכלית,/כבדיה תמהונית, כרקפת בסלע/ ירושלים לכדה את נפשי החופשית/ טבעתי באור, שכחתי את שמי". ולמרות שמדובר כאן לכאורה בדיכוי החופש ("ירושלים לכדה את נפשי החופשית") המעבר (בשיאי הנפש והשירה)  הוא למעשה למהות מאושרת אחרת: "טבעתי באור, שכחתי את שמי", שזה בכל זאת על פי השמועה מצב הנירוואנה המאושר, שבו אנחנו שוכחים את שמנו – כלומר, את הזהות הנפרדת, הפרטית שלנו -  כי אנחנו בלב האור. הכול אלוהים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה